היום באמת הבנתי למה אני רוצה לעוף מכאן כבר.
למה ממש בעוד זמן קצר אני טסה לקצה השני של העולם. לא רוצה לשמוע מאף אחד.
ישבנו בבית קפה היום. כמה חברים.
אוכל טוב. שתייה טובה. מוזיקה טובה.
מדברים על החיים. על לימודים או עבודה. על בני זוג.
אני מתסכלת על כולם. שומעת מה הם אומרים. כבר עשיתי כמעט הכל.
חוויתי הצלחה.
חוויתי מצויינות.
חוויתי זוגיות.
אבל לא חוויתי פורקן. לא חוויתי שחרור.
תמיד הייתי עסוקה בהכל.
כמעט ואין לי זמן פנוי לעצמי.
לא חוויתי חופש.
גם כשהייתי בחופשה הסלולרי שלי היה מצלצל בלי הפסקה ולא הייתה דקה בלי הודעה.
לא חוויתי את מה שהם חוו.
לא ישבתי שבוע בחופש ולא עשיתי כלום.
אחרי שהמלצר שפך עליי את הקפה וקיבל ממני פרצוף זועף ומפחיד, הבנתי למה אני חייבת כבר חופש.
לקום בבוקר. לשבת מול הים עם קפה. לקרוא ספר טוב ומחרמן.
זה כל מה שאני צריכה.
אז אני טסה. ואני שוקלת גם לא לחזור לתקופה ממש ארוכה. להעביר את הלימודים שלי לחו״ל.
להתנתק קצת מהכל.
למצוא את עצמי.
להיות אחרת.
