מי שמעיין בבלוגי כבר מכיר את הפוסט "קרמבו" הראשון.
מצרפת קישור לרענון קצר:
https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=672855&blog_id=101324
אז קרמבו זה עדיין הדבר שהכי טעים לי בתקופה זו של השנה.
מקפידה לאכול קרמבו ביום. לפעמים פעמיים ביום.
השבוע השכן הזמין אותי לפייסל אצלו בבית.
אנחנו שוכבים מגיל 16 בערך.
הבאתי איתי שני קרמבואים. כדי לכבד גם אותו.
אני אוהבת וניל (אני מודעת למחלוקת רבת השנים של מוקה או וניל, אבל אני לא נכנסת לזה כרגע).
אנחנו מעשנים פייסל במרפסת. אני מניחה עליו את הראש שלי.
קריר בחוץ.
"יפה לך התספורת החדשה" הוא אומר לי. "הקארה?" אני שואלת אותו.
"כן" הוא עונה לי. אני מסמיקה. אחרים אוהבים אותי עם הקארה יותר ממה שאני אוהבת את עצמי איתו (תרמתי את השיער).
"גם מאוד נחמד שאת לא מסתירה את הנמשים שלך במייק אפ" הוא אומר לי. אני מחייכת אליו. אין לי הרבה מה לומר.
אנחנו נכנסים הביתה.
יושבים על הספה.
רואים טלוויזיה.
לאט לאט היד שלו מתחילה לגלוש לשדיים שלי. היה לי ברור שזה יקרה.
אחרי קצת מזמוזים הוא לוקח את הקרמבו.
יש לי פלאשבק של אירוע שקרה בעבר, אבל לא איתו.
הוא לוקח את הקרמבו ומועך לי על הכוס.
בזמן שהוא יורד לי אני חושבת על התהליך שעברתי במהלך השנה האחרונה.
אני זאת שמקבלת ירידה ולא הוא.
אני זאת ששולטת בסיטואציה.
אני יותר מרוכזת.
אני יותר שלווה.
אחרי שהוא סיים ללקק את הקרמבו מהכוס שלי (זה קצת קשה, מניסיון).
הוא מציע לי את הביסקוויט. אני כבר לא אוהבת את הביסקוויט של הקרמבו. עוד תפנית שחלה במהלך השנה האחרונה.
