לפני 7 שנים. 14 באוקטובר 2017 בשעה 23:05
כאב,
חבוי, וביישן. הוא מטפטף לאיטו מן הנשמה הסגורה. מציף את כל הגוף, עד שבסוף נופל הוא ארצה, מתרסק, מתנפץ על הרצפה, מעוות, כמו המוח של האדם, שכבר הספיק להתפזר לכל הכיוונים.
חסרי צורה וצבע נותרו הרסיסים, שפעם הרכיבו ציפור עדינה.
חסרי צורה וצבע היו הרסיסים, שיצרו ציפור קטנה, עם כנפיים נצורות —
ציפור קטנה שבסוף תלשו לה את הנוצות; יחד עם כל הרצונות והתקוות;
ואני לעתים רק חולמת ותוהה:
ציפור בלי כנפיים, האם היא עדיין ציפור?
// מתפזרת כגודל מינון המשככים.