חתולי רחוב

עשן לבן ודק אופף אותי. אני עוצמת עיניים ופוקחת לסירוגין; פעם אחת כדי להתמסר לרגע ופעם שנייה כדי להתמסר אליו. אני יודעת או לפחות מרגישה שבקרוב תגיע הכוויה ותצרוב את עורי, תשאיר אותו כה חשוף עד שגם הליטוף העדין ביותר יחולל אצלי כאב שורף וחד.

מדחיקה את המחשבה ומסיטה את המבט לעבר הלהבות הקטנות של הנרות שמקיפים אותי ולוגמת עוד מהיין בנסיון לכבות את השריפה שמשתוללת אצלי בלב. להשתיק את השריטות במוח. 

קשה להקהות כאב כשהאדום של היין הוא כה בוהק. המוח מתחיל להאט, אני מסתכלת עליך ואתה נושף ומכבה גפרור. עולה בי תחושת החמצה - כאילו שפספסתי הזדמנות להרגיש את הכאב שמגיע לי. 

קירות עץ כהים, ספת עור חומה-שחורה. אתה יושב עם הסיגר ביד, מביט בי - שוכבת עירומה ופגיעה לחלוטין, לא עומדת במתח ואי הוודאות בנוגע למה שעומד לקרות.

אתה מקרב את היד שלך לעברי, הדופק שלי עולה והנשימה מאיצה. מעביר את האצבעות שלך על הגוף שלי בעדינות, מהכתפיים, דרך החזה והבטן, יורד למטה. הירכיים שלי מתחילות לרעוד ואתה רוכן לעברי, מלטף אותי ואני ממשיכה לרעוד בידיים שלך, בזמן שאני מרגישה את הנשימות החמות שלך עליי עם הארומה של הסיגר. אני מוקפת באש ועשן והכל נשרף חוץ מהכאב שלי בפנים. הוא מתלקח בלהבות אבל נשאר שלם, דומם וחד. גם כשניסיתי לכבות את השריפה הפנימית ולהטביע את הכאב באלכוהול, הוא המשיך לעמוד איתן ולשבור כל גל שהוטח לעברו. 

מתכת קרה לפתע מקפיאה את החזה שלי, בעדינות מדויקת. הנשימה שלי נעתקת והגוף נדרך, אבל משהו בקפיצות הזו מרגיע אותי ולאט לאט אני מרפה. נכנעת. 

החדר נעשה חשוך יותר והראייה שלי הולכת ומטשטשת, כל החושים מתחדדים ואני רק רוצה עוד ממך. 

נוזל חמים נשפך על הבטן שלי ומתחיל לזחול לכיוון המפשעה. פוקחת עיניים ורואה את היד שלי שמוטה עם כוס היין נוזלת ומטפטפת על כל חלק חשוף בגוף שלי. משום מה אין לי דחף להרים אותה כדי לעצור את הזרם.

אני מתרוממת לשולחן בצעד חד שמפתיע גם אותך ולפני שהספקת להחזיר אותי לשכב, אני כבר אוחזת בבקבוק היין והופכת אותו על הגוף שלי. הוא נשפך על הצוואר ומחלחל לספה דרך עצמות הבריח שלי. הוא נשפך על החזה שלי והתאווה שלי רק הולכת ומתגברת, אז אני מישירה אליך מבט, פותחת את הפה ושופכת את כל מה שנשאר - בולעת את מה שמצליחה ונראה כאילו נכנסה בי הרוח הזו שמחיה את הגוף שלי בלהבות פנימיות שבמקום לשרוף את הכאב, הן רק לוקחות את הסכינים הפנימיות שדוקרות, מוציאות אותן החוצה תוך כדי שהאש מתלקחת עליהן עד שהמתכת זוהרת בכתום וכחול וקורעות את הסביבה לגזרים - דם חם ומיד אחריו סכין קפואה שמפלחת את בית החזה ל-2, משאירה אותו כנוע וחשוף. הלב ממשיך לפעום - זה שהכל תלוי בו נשאר חשוף לעולם הפתוח, והוא פועם בזהירות, כאילו מנסה להחריש את נוכחותו למול השדים שבחוץ, כי הוא יודע שכעת נותר חשוף ונטול הגנה וכל פעימה עשויה להיות האחרונה. כל דבר עלול לפגוע בו, גם זבוב או אבק. שקט שורר ואפשר לשמוע רק את הפעימות החרישיות והרועדות. 

הגוף מלא בתחושות של קור וחום ואתה חסר אונים מולי ומול היוצרות שלי שהתהפכו בצורה הזו. אתה מת לעצור אותי אבל מאוחר מדי; ומשהו בלב החשוף שלך שמח שמאוחר מדי - יש משהו מרגיע בלהיות זה שנגזר עליו גורלו, שהרי המצב נתון. רק ככה אתה יכול לאפשר לעצמך להיות פגיע באמת. והנה, זו הפעם הראשונה שאני יכולה לרתק אותך פיזית ואתה משתכר ונסחף לתוך הקסם האפל וההרסני שלי - כי אולי גם אתה שרוט כמוני. השפתיים שלך נעשות חיוורות וקפואות ואני מנשקת אותן בעדינות עם השפתיים הבשרניות שלי, ביהירות גדולה שמנסה להסוות אהבה וכמיהה. השפתיים שלי מנסות להכניע אותך בלי מילים, בכל פעם כשאני מרפה ממך אתה צמא לעוד - ובכל פעם כשאני מרפה ממך אני צמאה ליותר.

שעוות הנרות רק הולכת ונמסה - מטפטפת במורד השולחן כאילו מנסה לזחול את דרכה אליי כנחש שעט אחר הטרף שלו, בשקט מוחלט הוא יוציא ממנו כל טיפת אוויר - מוציא ממנו את נשמתו ללא כל צליל, ולו הקטן ביותר, גם לא זעקה אחרונה ונואשת. 

אני שוב על הגב והחגורה שלך מוטלת עליי, מחבקת את המותן שלי כאות אזהרה - בזמן שהידיים שלך על הצוואר שלי, מושכות את הקולר וגורמות לפעמון הקטן להשמיע צליל - תזכורת למי אני שייכת.

הזין שלך עמוק בתוכי והלב שלי נעול בידיים שלך, כל פיסת בשר ודם שלי רוצה להתחבר אליך, להעביר את העוצמה והגלים שמציפים אותי. אני רוצה להיות מוקפת בך, מכוסה בך ומלאה בסימנים ממך - כאילו הנמר סימן את הגור הקטן כדי שאף אחד לא יתקרב; ובו זמנית כדי שהגור עצמו לא ישכח למי הוא שייך - גם כשהוא אבוד בלב הסערה ורעמים עזים נשמעים ברקע, כשהכל חשוך והברקים מערערים את צבע האדמה והשמיים, בזמן שינסה בשארית כוחותיו ליילל בקולו החרישי והשבור - לפתע ידיו ורגליו ייתלשו מהקרקע ויהיה זה הנמר ששמע את היללה מקילומטרים והרים את החתלתול לחיקו; שמא הוא למעשה היה במרחק נגיעה, שמר והשגיח בסתר במשך כל הזמן והיה זה רק הגור שחשב שהוא לבד - ואולם זה כבר לא משנה, הוא עוד לא הספיק לסיים לתהות וכבר נרדם בתוך זרועותיו של הנמר שלו והכל התפוגג ונעלם כהרף עין. 

צלילים של אש דולקת, מפזרת מעט אור בחדר החשוך ואני בידיים שלך, השפתיים שלך נוגעות בשלי, אנחנו נושמים אחד את השנייה ונרדמים.

לפעמים

אני כבר לא יודעת אם אני רוצה לדעת.

מה יכאב יותר או מה יפגע פחות, והאם אטבע או אוכל להמשיך לשחות.

התשובה נמצאת מול העיניים או שמא מבוצרת וחומקת בין חדרי הלב, זוחלת כמו נחש שמאיים לחנוק ביהירות.

התשובה נמצאת מול העיניים או בכלל מתגנבת לחושך המפורסם בעת עצימתן? רק שם אוכל לדעת.

או שלמעשה אוכל לדעת רק כשאפקח אותן בזמן שאני אמורה לעצום - אחרי שאתה נרדם וכבר ממש בשיא החלום; הו אז המופע של הסיוט שלי רק יתחיל, בזמן שהמחשבות נועצות בי את טפריהן וכל רעידה שלי תעמיק את הפצע ותזרים את הדם.

המילים שלך ריקות, כמו פלסטרים. הן יעילות בהתחלה כשהפצע עוד שטחי, כשמדובר רק בשריטה. אבל יום יבוא והשריטה תהפוך לחתך ואחרי שתנעץ בו שוב את השקרים שלך, הנוזל יפרוץ החוצה. התשובה תכרוך את עצמה על הלב, כמנסה לסחוט ממנו כל טיפת דם ולהגביר את זרם הדם שמשפריץ ממני.

משהו בי נרגע מהמחשבה הזו שלפיה, יום אחד יהיה לזה סוף. יום אחד אוכל להפסיק להתנדנד, יום אחד התשובה תגבור על החושך ותעז לצאת באור היום. 

יום אחד הקור שלך ירד למינוסים חדשים והקרחונים יהפכו ללהבים שאפילו הדם שלי לא יצליח להמיס. אותם קרחונים שיקרעו את כלי הדם שלי לגזרים באין מפריע. 

אני גרה איתך ומתייפחת מבכי של אהבה וכאב בכל יום מחדש. אני יודעת שאנשי הכפור משחיזים את הקרחונים שלך עכשיו; תוהה אם אתה מודע לגודל הנזק. 

גם אם תעצום עיניים, התשובה שלי עדיין תהיה שם. גם אם תאטום את האוזניים - הקול בראש שלי ימשיך לנגן לי כאב; וגם אם תשקר לעצמך - התשובה שלי תשאר מוגנת בלב.

אני תוהה מה גורם לי להשאר אם אני הרי יודעת - מה גורם לי לאבד כל טיפת זהות ולהצמד אליך, בכל מחיר. האם זה הכאב שאני רגילה לחוש?

מה גורם לי לאהוב אותך כך,

להעדיף כאב על ליטוף,

שקר על אמת,

קור על חום.

אולי גם את זה אני לא רוצה לדעת.

ואולי אני פשוט לא רוצה להודות באמת.

אני רק יכולה לקוות שאצליח לצאת מזה,

ההבטחות שלך שוות לחול על החוף והמילים שלך מייבשות את הים,

זה לא סתם שהדמעות שלי מלוחות כל-כך.

אני רוצה לאהוב את עצמי,

אני שונאת את מה שאתה מחולל בחיים שלי,

אני רוצה לחבק אותי,

אני שונאת שהחיים שלי הם תקליט שבור,

אני רוצה לחבק את הפטיפון,

להתחנן לשמוע צליל יפה,

אקרוס על הברכיים,

הדמעות יוסיפו לנזול,

והצליל היפה יתנגן למרות הנשימות והייבבות שלי,

המחט תחליק על הבליטות בתקליט כאצבע המרחפת על הצלקות שבידי,

הרוח תנשוב

והכאב יסור ממני.

מה זה נקרא לא לרצות להיות איתי?

מאוד קשה פה כל הלבד הזה. אוי ואבוי לי

יש לי לחץ באוזניים

וסרטים כחולים בראש

יש לי עראק ופסנתר

ואין לי אהבה בנתיים.

אתה מושיב אותי על המיטה ומתחיל ללטף לי את השיער בעדינות, תוך כדי שאתה מסתכל על הפנים שלי במבטים רכים ואוהבים. אוהבים?

הדמעות שלי פורצות החוצה ואתה יודע שזה מכאיב לי עמוק בתוך הנפש. אני מתחילה להתייפח ולקרוס על המיטה, כשאני לבושה בגופייה לבנה דקה שרטובה מהבכי שלי, וחוטיני בצבע שחור.

״נו גל, בוא כבר. אתה יודע שזה מה שאני צריכה.״

אתה רוכן מעליי ומנשק לי את הכתף, ואני יכולה להרגיש את הנשימות החמות שלך ואת הקצב שלהן שהולך ומתגבר.

״לא ככה. אתה יודע שלא ככה.״

אתה מתעצבן מתוך ייאוש ממני, קם ממני בצעד חד ומנסה להוריד לי בכוח את הגופייה כשאני עדיין שוכבת ובוכה. ״ככה את רוצה את זה?! זה מה שאת רוצה?״, ממשיך ומוריד לי את התחתונים ״זה מה שתקבלי״, הבכי שלי מתגבר ורמת החרדה עולה, אבל אני יודעת שרק ככה אני מצליחה.

גל קם מהמיטה, פושט מעצמו את כל הבגדים במהירות ומטיל אותם על הרצפה ברישול. ״בואי הנה״, הוא מושך אותי מהרגליים תוך כדי פישוק שלהן ומופתע לגלות שאני כבר רטובה, ולא רק בעיניים. היה לו מבט חטוף של עצב בעיניים, וידעתי שזה כי הוא יודע שכואב לי, אבל בעיקר כי לא היה רוצה שזה מה שיגרום לי להיות רטובה. תוך זמן קצר הוא מתעשת על עצמו, אוחז אותי מהמותניים ומקרב אותי אליו. הוא אפילו לא מסוגל להסתכל לי בעיניים.

כואב. אני כל כך קטנה והוא עצום ונכנס אליי בעוצמה והרבה כעס, כנראה שבעיקר כלפי עצמו. אני מנסה לצחקק תוך כדי גניחות, כדי להראות שטוב לי ושהוא הגבר שלי, ואין תחושה טובה מזו. זה עובד ואני מתחילה לראות שהסיטואציה מחרמנת גם אותו כי הוא חושב שזה עושה לי טוב. שככה הוא מרפא אותי. גם אם רק לכמה דקות של חסד.

הוא מגביר את הקצב וככל שאני משתנקת יותר מכאב, הוא ממיר את רגשות האשם שלו לרגשות של תשוקה וחרמנות.

״אתה גאה בי גל?״ אני אומרת ושוב מפל של דמעות פורץ החוצה. הוא לא עונה, מרים אותי במהירות, מתיישב על המיטה כשאני עם הגב עליו, תופס אותי מהקיפול שמתחת לברכיים וממשיך לחדור אליי. ידעתי שהוא לא רוצה לראות את הפנים שלי במצב הזה, שהוא לא רוצה לדעת שכואב לי.

הוא מתקרב לשיא שלו ותוך כדי חונק אותי עם היד, מצמיד את הצוואר שלי אליו ובקושי משאיר לי פתח לנשום.

אני פולטת אנחות של הנאה מהמעט שאני מסוגלת להוציא, ואתה מבין שגם אני קרובה. ״אני קרובה גל! אני עומדת לגמור.״

לפני שהספקתי לסיים את המשפט, אתה זורק אותי על המיטה, רוכן מעליי בתנוחה מסיונרית, מלטף לי את הראש ומנשק אותי. ״תגמרי, אהבה שלי. תגמרי, זה מגיע לך.״

הבכי עולה בחזרה, האורגזמה מקדימה אותו, הגוף שלי מתכווץ מהגמירה, הוא מחבק אותי, ואני בוכה כמו תינוק שזה עתה יצא מרחם אמו.

הוא מסתכל לי בעיניים ואומר ״אני אוהב אותך״.

אז איך לעזאזל הוא מסוגל להכאיב לי במילים ולא עם הידיים.

ועכשיו אני לבד, בלי המגע הכל כך מכאיב-נעים שלך. שהיה בעיקר נעים, אבל עכשיו כבר מכאיב כי אתה לא פה יותר, וזו רק אני עם ההרס העצמי, ואין מי שיחזיק אותי.

עכשיו אני לבד ומבינה שרק אותך באמת אהבתי אי פעם, את היחיד שבאמת ניסה לגרום לי לאהוב את עצמי, את היחיד שבסוף באמת הצלחתי להבריח.

אמרת, שהדבר הכי יכאיב לי זה לדעת שבאמת אוהבים אותי. לדעת שמגיע לי שיאהבו אותי.

ועכשיו הכי מכאיב לי לדעת שבאמת אהבת אותי, למרות שלא הגיע לי.

מקווה שאולי אתה גאה בי עכשיו.

השעון מצלצל. השעון שטמון במוחי כבר שנים, ומסרב להרפות, מצלצל. מזכיר לי ששוב הגיעה השעה היומית להרוס את עצמי. והפעם, אתה הנבחר. הפעם אהרוס את עצמי דרכך.

כן, דניאל, החלטתי. הפעם זה יקרה איתך.

אני נכנסת לרכב אחרי שהתקלחתי וטיהרתי את עצמי, כי למרות שזו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים - ידעתי שיקרה משהו. מנסה להשתיק את המחשבות והלחץ שבראש שלי עם מוזיקה רועשת, כדי שאולי היא תפריע לי לחשוב.

אני חונה, מתקשרת ואומרת לך שהגעתי אליך, ובמקום לצאת החוצה לכיווני, אתה מציע את עזרתך האדיבה בלהכווין אותי טלפונית מהחנייה לדירה שלך. אומר לי את הקוד לדלת הכניסה של הבניין, אני נכנסת, עולה במעלית, ולבסוף אתה תואיל בטובך לפתוח לי את הדלת.

בחורה נרקומנית מדרום תל אביב, שיער מטונף, בקושי לובשת גופייה קרועה שבקושי מסתירה חזה שבקושי מחזיק את עצמו, בתוך סניף של פדאני ברמת אביב. אף אחד לא יודע איך היא הגיעה לשם בכלל.

זה היה הדיסוננס בין שנינו. בנקודה הזו גם אני לא הבנתי איך הגעתי אליך בכלל.

אתה פותח לי את הדלת לבוש בבוקסר וזוג גרביים, עטוף בפוך, עושה טובה שיצאת מהמיטה. יכולתי להריח את הבל הפה שלך עד אליי.

אני, עומדת מולך, עם שמלה שלא משאירה הרבה מקום לדמיון, מפחדת שהברק של השיער החלק והארוך שלי יסנוור את העיניים שלך שהרגע נפקחו, ועוד לא הספיקו להסתגל לאור.

אני 1.60, אתה 1.92, מסתכלת עליך מלמטה ובקושי מצליחה לבחון אותך כי קשה לי לראות את כל כולך, אז בחרתי להתמקד בגרביים, כי אפילו הן היו קרובות אליי יותר מהפנים שלך, וחשבתי לעצמי שלפחות השקעת במשהו אחד - הגרביים תואמות. אבל לא עבר הרבה זמן עד שהנחתי שהן עלייך כנראה מאתמול, כשנפגשת איתה, זאת ש"יש לך איתה זכרונות משותפים וחוויות ממשיות" ולא התביישת להוסיף גם ש"אתה חושב שאתה אוהב אותה, כן, נראה לך שאתה אוהב אותה".

אתה מוביל אותי לחדר השינה, אחרי שביקשת ממני להוריד נעליים, ובדרך אני יכולה לראות את הארגזים של החפצים מהדירה של אבא שלך, שנפטר לפני חודשים ספורים, ורואה שהם עדיין סגורים בדבק ושלא פתחת אותם עדיין. אתה אחד כזה שמעדיף לפתוח בחורות, לא ארגזים.

בקושי הספקתי להניח את התיק שלי בצד וכבר אתה מוחץ כל חלק בי באגרסיביות, נשכב עליי עד שכל האוויר יוצא ממני ואני פיזית, לא יכולה להכניס עוד, אז אני אפילו לא מסוגלת להוציא מילה מהפה.

אני סוקרת את החדר שלך כי לראש שלי הדם עוד מצליח להגיע, לצערי או לשמחתי, והוא כל כך מסודר ונקי ביחס לסמים המלוכלכים שאתה עושה. כנראה שאבקה מתפוגגת במהירות באוויר של ראשון לציון. ועדיין, עוד קל להניח שאתה בסך הכל סטודנט בן 30 בתחילת התואר השני שלו בהנדסת חשמל.

אתה תופס לי את הצוואר ואני מצחקקת ספק מתוך מבוכה ספק מתוך חוסר אונים, או אולי בכלל מתוך נסיון לא לבכות. אתה מתחיל לנשק לי את הצוואר והגוף שלי רועד, אולי מפחד, או חשש, אבל כמובן שאגרום לזה להראות כאילו שאני לגמרי שם. אז אתה מקבל אישור, אני שוב מהססת, אתה בטוח שזה חלק מהמשחק ומושך לי את השיער בחוזקה אחורה, מחזיק את הראש שלי מתוח כשאני שוכבת על הגב, בלי אפשרות להזיז איבר בגוף. בקושי הלב הצליח לפעום.

דניאל לא יודע מה כואב לי. וזה בסדר, כי מעולם לא אמרתי או ניסיתי להגיד. רק חייכתי בשובבות, אבל למעשה כדי לכווץ את העיניים, לכלוא את הדמעות שם בפנים. אתה מנסה לגעת ובשלב מסוים ההתנגדות שלי ניכרת, וכל כך התאמצתי להחזיק אותך רחוק עד ששכחתי לתפוס את הדמעות, ואני כבר כולי ערומה, וזו הפעם הראשונה שמישהו שמכיר אותי כל כך מעט זמן, רואה אותי ככה. ערומה פיזית, ונפשית. בשני המובנים.

"מה, מה יש?" אתה שואל, תוך כדי שאתה מתיישב על המיטה ומרפה ממני את האחיזה שלך. אני בתגובה, מתקרבת אליך, מנסה להבלע בתוך הגוף שלך, תוך כדי שאני מחבקת את הברכיים שלי כל כך חזק, בתקווה שחוץ מהחזה שלי, הן תסתירנה גם את הלב.

זה מעט בעייתי, הייתי אומרת, להסתיר את הלב דרך החזה כשהוא בכלל פורץ החוצה מתוך העיניים, אז הברירה היחידה שלי הייתה לבקש ממך לא להסתכל עליי. "אבל למה? למה שלא אסתכל? זה חלק ממך, את לא צריכה להיות נבוכה!"; גילוי האכפתיות הקטן הזה שלך שבר אותי עוד יותר, ורק רציתי שתחבק אותי. וכך עשית.

לא עברו 5 דקות והזין שלך כבר היה עמוק בתוך הפה שלי, דוחף את הבכי כלפי מטה במורד הגרון. הכל התקדם כל כך מהר עד שהדמעה הבאה שהייתה עתידה לבוא, נבעה מתחושת כאב עז שבער בי, ממך, מנסה לחדור אליי, לתוך הנרתיק המכווץ שלי, שבדומה ללב שלי - מסרב להכניס אורחים.

על חוסר שליטה של דברים שיוצאים ממני כבר דיברנו?

בשנייה שהצלחת להכנס אליי, הדבר היחיד שהצלחתי להוציא מהפה, או יותר נכון לייבב, היה "אני אוהבת אותך", ולא הפסקתי להטיח בך את המשפט הזה בכל פעם כשזה כאב יותר, וכשאני אומרת כאב, אני מתכוונת בכלל לכאב הלב שנגרם לי, כתוצאה מהשתיקה שלך, שהגיעה בכל פעם כשאמרתי לך שאני אוהבת.

השתגעתי לגמרי! הרי אנחנו מדברים בקושי שבוע וזו הפעם הראשונה שנפגשנו. זה מובן מאליו שהמוח שלי משלה אותי, ושזה רגש חסר כל ביסוס, מנגנון הגנה.

הבעיה היא שההסברים שעומדים מאחורי התחושה, לא מעלימים אותה. היא עדיין כאן, והכאב שריר וקיים. אני מרגישה דחויה, סמרטוט רצפה, אבל אחד כזה שכל כך לא שווה כלום בעינייך, עד שאתה אפילו לא טורח להרים אותו עם היד, אלא גורר אותו על הרצפה עם הרגל.

אתה ממשיך להכנס והמילים ממשיכות לצאת, איתן גם הדמעות. מזל שביקשתי ממך להחשיך בהתחלה.

ואז אתה גומר.

בסוף כל השעות הטרופות האלו הספקת לגמור שלוש פעמים, ואני הספקתי להיות מכוסה בך בכל מקום. כשהתקלחנו ביחד וסיבנת אותי עם הסבון ה"אורגני" שלך, העזתי להעלות במוחי זכרונות של מקלחות משותפות עם בן הזוג שלי לשעבר, שוב, מנסה להאחז בטיפת רגש, בתחושה מוכרת, בבית כל כך זר.

ושוב הקצב המהיר הזה; הטלפון שלך רוטט מהודעות כמו ויברטור של קוריאנית בסרט פורנו זול, ואתה אומר לי שיש לך דברים לעשות (מתוק מצדך לומר 'דברים' במקום נשים), ואני מתלבשת ואנחנו נפרדים ליד הדלת.

במשך כל הנסיעה הביתה, חזרתי על אותם שירים מהנסיעה הלוך, והפעם בעוצמה חזקה אפילו יותר, מנסה לצרוח, לאבד את הקול, כדי שאולי אפסיק לשמוע אותו בתוך הראש שלי.

אני עוצרת בתחנת הדלק בכניסה לעיר, בקור של ערב יום שישי, בשמלה צמודה קצרה עם רגליים חשופות, בולטת מתוך נוף המשפחות שעצרו לתדלק בדרך לארוחת שישי, אחרי שגם אני הספקתי להיות ארוחה בשביל מישהו, אבל אולי בתור מנת פתיחה, טרף קל, כי זה ברור שדניאל יאכל היום גם מנה עיקרית וקינוח.

הדבר היחיד שניחם אותי באותו הרגע היה להרגיש את החום שנפלט מהרכב ועוטף אותי, מחמם את הרגליים הקפואות והבודדות שלי,

ואיזה כיף לדעת, שלמרות שהרכב שלי ידני,

הוא אוהב אותי גם כשאני לא נוגעת לו במוט ההילוכים.

אולי, יום אחד, אצליח לשלוט במוח המעוות שלי.

זה כנראה היה קל יותר אם הייתה לו חוקיות מסוימת, אבל הוא כל כך מקומט שכבר קשה למצוא את הסדירות או האחידות.
אז לפחות, אם הוא כבר כזה, אפשר לצפות שגם היכולת לחוש תפגע, והחדות של העצב תתקהה. אבל ההיפך הוא נכון. הייאוש מכה בי במלוא העוצמה ולא משאיר פינה אחת, רכה, רגועה.

אם כך, איך אפשר להתפלא שאני רק מנסה לגרום לו להפסיק לחשוב?

\\ וכנראה שביאליק כבר הרגיש את זה לפניי.

אַחַר – וְנִמְשְׁכוּ לֵילוֹת הַזְּוָעָה,

לֹא מְנוּחָה וּשְׁנָת לִי,

בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל וַאֲרַצֵּץ

רֹאשִׁי אֶל-כָּתְלִי.

אני עומדת להפסל במשחק המסואב שלנו. לא יודעת איך נכנסתי לברוך הזה. בפעם האחרונה שדיברנו היית סמרטוט, ספוג במים, מוטל על הרצפה, חסר כל צורה וערך. ועכשיו? אחרי שהמים התייבשו, נותרת קשה כאבן, והצורה שלך, קווי המתאר שלך, הם כה קבועים ולא ניתן לשנותם. 

אתה מושך אותי מהאוזן, ומהאף, ומהיד, ומהלב, רגע, אתה בכלל לא מושך, אתה פשוט מנתק את הגוף שלי מהקרקע וסוחב אותי, סותם לי את הפה, אבל לא את העיניים, שהדמעות מהן רק תוסיפנה לזלוג.

גיא, אולי די?

מבקשת ממך להפסיק, ואז נזכרת, שאותך למעשה - אני קלקלתי, ואת החוקים של המשחק - בשובבות כתבתי. 

..אז איך זה שעכשיו הם כל כך מכאיבים?

// מכירה אותך 3 שנים יותר מדי. 

כאב,

חבוי, וביישן. הוא מטפטף לאיטו מן הנשמה הסגורה. מציף את כל הגוף, עד שבסוף נופל הוא ארצה, מתרסק, מתנפץ על הרצפה, מעוות, כמו המוח של האדם, שכבר הספיק להתפזר לכל הכיוונים. 

חסרי צורה וצבע נותרו הרסיסים, שפעם הרכיבו ציפור עדינה.

חסרי צורה וצבע היו הרסיסים, שיצרו ציפור קטנה, עם כנפיים נצורות —

ציפור קטנה שבסוף תלשו לה את הנוצות; יחד עם כל הרצונות והתקוות;

ואני לעתים רק חולמת ותוהה:

ציפור בלי כנפיים, האם היא עדיין ציפור? 

// מתפזרת כגודל מינון המשככים.