אתה מושיב אותי על המיטה ומתחיל ללטף לי את השיער בעדינות, תוך כדי שאתה מסתכל על הפנים שלי במבטים רכים ואוהבים. אוהבים?
הדמעות שלי פורצות החוצה ואתה יודע שזה מכאיב לי עמוק בתוך הנפש. אני מתחילה להתייפח ולקרוס על המיטה, כשאני לבושה בגופייה לבנה דקה שרטובה מהבכי שלי, וחוטיני בצבע שחור.
״נו גל, בוא כבר. אתה יודע שזה מה שאני צריכה.״
אתה רוכן מעליי ומנשק לי את הכתף, ואני יכולה להרגיש את הנשימות החמות שלך ואת הקצב שלהן שהולך ומתגבר.
״לא ככה. אתה יודע שלא ככה.״
אתה מתעצבן מתוך ייאוש ממני, קם ממני בצעד חד ומנסה להוריד לי בכוח את הגופייה כשאני עדיין שוכבת ובוכה. ״ככה את רוצה את זה?! זה מה שאת רוצה?״, ממשיך ומוריד לי את התחתונים ״זה מה שתקבלי״, הבכי שלי מתגבר ורמת החרדה עולה, אבל אני יודעת שרק ככה אני מצליחה.
גל קם מהמיטה, פושט מעצמו את כל הבגדים במהירות ומטיל אותם על הרצפה ברישול. ״בואי הנה״, הוא מושך אותי מהרגליים תוך כדי פישוק שלהן ומופתע לגלות שאני כבר רטובה, ולא רק בעיניים. היה לו מבט חטוף של עצב בעיניים, וידעתי שזה כי הוא יודע שכואב לי, אבל בעיקר כי לא היה רוצה שזה מה שיגרום לי להיות רטובה. תוך זמן קצר הוא מתעשת על עצמו, אוחז אותי מהמותניים ומקרב אותי אליו. הוא אפילו לא מסוגל להסתכל לי בעיניים.
כואב. אני כל כך קטנה והוא עצום ונכנס אליי בעוצמה והרבה כעס, כנראה שבעיקר כלפי עצמו. אני מנסה לצחקק תוך כדי גניחות, כדי להראות שטוב לי ושהוא הגבר שלי, ואין תחושה טובה מזו. זה עובד ואני מתחילה לראות שהסיטואציה מחרמנת גם אותו כי הוא חושב שזה עושה לי טוב. שככה הוא מרפא אותי. גם אם רק לכמה דקות של חסד.
הוא מגביר את הקצב וככל שאני משתנקת יותר מכאב, הוא ממיר את רגשות האשם שלו לרגשות של תשוקה וחרמנות.
״אתה גאה בי גל?״ אני אומרת ושוב מפל של דמעות פורץ החוצה. הוא לא עונה, מרים אותי במהירות, מתיישב על המיטה כשאני עם הגב עליו, תופס אותי מהקיפול שמתחת לברכיים וממשיך לחדור אליי. ידעתי שהוא לא רוצה לראות את הפנים שלי במצב הזה, שהוא לא רוצה לדעת שכואב לי.
הוא מתקרב לשיא שלו ותוך כדי חונק אותי עם היד, מצמיד את הצוואר שלי אליו ובקושי משאיר לי פתח לנשום.
אני פולטת אנחות של הנאה מהמעט שאני מסוגלת להוציא, ואתה מבין שגם אני קרובה. ״אני קרובה גל! אני עומדת לגמור.״
לפני שהספקתי לסיים את המשפט, אתה זורק אותי על המיטה, רוכן מעליי בתנוחה מסיונרית, מלטף לי את הראש ומנשק אותי. ״תגמרי, אהבה שלי. תגמרי, זה מגיע לך.״
הבכי עולה בחזרה, האורגזמה מקדימה אותו, הגוף שלי מתכווץ מהגמירה, הוא מחבק אותי, ואני בוכה כמו תינוק שזה עתה יצא מרחם אמו.
הוא מסתכל לי בעיניים ואומר ״אני אוהב אותך״.
אז איך לעזאזל הוא מסוגל להכאיב לי במילים ולא עם הידיים.
ועכשיו אני לבד, בלי המגע הכל כך מכאיב-נעים שלך. שהיה בעיקר נעים, אבל עכשיו כבר מכאיב כי אתה לא פה יותר, וזו רק אני עם ההרס העצמי, ואין מי שיחזיק אותי.
עכשיו אני לבד ומבינה שרק אותך באמת אהבתי אי פעם, את היחיד שבאמת ניסה לגרום לי לאהוב את עצמי, את היחיד שבסוף באמת הצלחתי להבריח.
אמרת, שהדבר הכי יכאיב לי זה לדעת שבאמת אוהבים אותי. לדעת שמגיע לי שיאהבו אותי.
ועכשיו הכי מכאיב לי לדעת שבאמת אהבת אותי, למרות שלא הגיע לי.
מקווה שאולי אתה גאה בי עכשיו.
