השעון מצלצל. השעון שטמון במוחי כבר שנים, ומסרב להרפות, מצלצל. מזכיר לי ששוב הגיעה השעה היומית להרוס את עצמי. והפעם, אתה הנבחר. הפעם אהרוס את עצמי דרכך.
כן, דניאל, החלטתי. הפעם זה יקרה איתך.
אני נכנסת לרכב אחרי שהתקלחתי וטיהרתי את עצמי, כי למרות שזו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים - ידעתי שיקרה משהו. מנסה להשתיק את המחשבות והלחץ שבראש שלי עם מוזיקה רועשת, כדי שאולי היא תפריע לי לחשוב.
אני חונה, מתקשרת ואומרת לך שהגעתי אליך, ובמקום לצאת החוצה לכיווני, אתה מציע את עזרתך האדיבה בלהכווין אותי טלפונית מהחנייה לדירה שלך. אומר לי את הקוד לדלת הכניסה של הבניין, אני נכנסת, עולה במעלית, ולבסוף אתה תואיל בטובך לפתוח לי את הדלת.
בחורה נרקומנית מדרום תל אביב, שיער מטונף, בקושי לובשת גופייה קרועה שבקושי מסתירה חזה שבקושי מחזיק את עצמו, בתוך סניף של פדאני ברמת אביב. אף אחד לא יודע איך היא הגיעה לשם בכלל.
זה היה הדיסוננס בין שנינו. בנקודה הזו גם אני לא הבנתי איך הגעתי אליך בכלל.
אתה פותח לי את הדלת לבוש בבוקסר וזוג גרביים, עטוף בפוך, עושה טובה שיצאת מהמיטה. יכולתי להריח את הבל הפה שלך עד אליי.
אני, עומדת מולך, עם שמלה שלא משאירה הרבה מקום לדמיון, מפחדת שהברק של השיער החלק והארוך שלי יסנוור את העיניים שלך שהרגע נפקחו, ועוד לא הספיקו להסתגל לאור.
אני 1.60, אתה 1.92, מסתכלת עליך מלמטה ובקושי מצליחה לבחון אותך כי קשה לי לראות את כל כולך, אז בחרתי להתמקד בגרביים, כי אפילו הן היו קרובות אליי יותר מהפנים שלך, וחשבתי לעצמי שלפחות השקעת במשהו אחד - הגרביים תואמות. אבל לא עבר הרבה זמן עד שהנחתי שהן עלייך כנראה מאתמול, כשנפגשת איתה, זאת ש"יש לך איתה זכרונות משותפים וחוויות ממשיות" ולא התביישת להוסיף גם ש"אתה חושב שאתה אוהב אותה, כן, נראה לך שאתה אוהב אותה".
אתה מוביל אותי לחדר השינה, אחרי שביקשת ממני להוריד נעליים, ובדרך אני יכולה לראות את הארגזים של החפצים מהדירה של אבא שלך, שנפטר לפני חודשים ספורים, ורואה שהם עדיין סגורים בדבק ושלא פתחת אותם עדיין. אתה אחד כזה שמעדיף לפתוח בחורות, לא ארגזים.
בקושי הספקתי להניח את התיק שלי בצד וכבר אתה מוחץ כל חלק בי באגרסיביות, נשכב עליי עד שכל האוויר יוצא ממני ואני פיזית, לא יכולה להכניס עוד, אז אני אפילו לא מסוגלת להוציא מילה מהפה.
אני סוקרת את החדר שלך כי לראש שלי הדם עוד מצליח להגיע, לצערי או לשמחתי, והוא כל כך מסודר ונקי ביחס לסמים המלוכלכים שאתה עושה. כנראה שאבקה מתפוגגת במהירות באוויר של ראשון לציון. ועדיין, עוד קל להניח שאתה בסך הכל סטודנט בן 30 בתחילת התואר השני שלו בהנדסת חשמל.
אתה תופס לי את הצוואר ואני מצחקקת ספק מתוך מבוכה ספק מתוך חוסר אונים, או אולי בכלל מתוך נסיון לא לבכות. אתה מתחיל לנשק לי את הצוואר והגוף שלי רועד, אולי מפחד, או חשש, אבל כמובן שאגרום לזה להראות כאילו שאני לגמרי שם. אז אתה מקבל אישור, אני שוב מהססת, אתה בטוח שזה חלק מהמשחק ומושך לי את השיער בחוזקה אחורה, מחזיק את הראש שלי מתוח כשאני שוכבת על הגב, בלי אפשרות להזיז איבר בגוף. בקושי הלב הצליח לפעום.
דניאל לא יודע מה כואב לי. וזה בסדר, כי מעולם לא אמרתי או ניסיתי להגיד. רק חייכתי בשובבות, אבל למעשה כדי לכווץ את העיניים, לכלוא את הדמעות שם בפנים. אתה מנסה לגעת ובשלב מסוים ההתנגדות שלי ניכרת, וכל כך התאמצתי להחזיק אותך רחוק עד ששכחתי לתפוס את הדמעות, ואני כבר כולי ערומה, וזו הפעם הראשונה שמישהו שמכיר אותי כל כך מעט זמן, רואה אותי ככה. ערומה פיזית, ונפשית. בשני המובנים.
"מה, מה יש?" אתה שואל, תוך כדי שאתה מתיישב על המיטה ומרפה ממני את האחיזה שלך. אני בתגובה, מתקרבת אליך, מנסה להבלע בתוך הגוף שלך, תוך כדי שאני מחבקת את הברכיים שלי כל כך חזק, בתקווה שחוץ מהחזה שלי, הן תסתירנה גם את הלב.
זה מעט בעייתי, הייתי אומרת, להסתיר את הלב דרך החזה כשהוא בכלל פורץ החוצה מתוך העיניים, אז הברירה היחידה שלי הייתה לבקש ממך לא להסתכל עליי. "אבל למה? למה שלא אסתכל? זה חלק ממך, את לא צריכה להיות נבוכה!"; גילוי האכפתיות הקטן הזה שלך שבר אותי עוד יותר, ורק רציתי שתחבק אותי. וכך עשית.
לא עברו 5 דקות והזין שלך כבר היה עמוק בתוך הפה שלי, דוחף את הבכי כלפי מטה במורד הגרון. הכל התקדם כל כך מהר עד שהדמעה הבאה שהייתה עתידה לבוא, נבעה מתחושת כאב עז שבער בי, ממך, מנסה לחדור אליי, לתוך הנרתיק המכווץ שלי, שבדומה ללב שלי - מסרב להכניס אורחים.
על חוסר שליטה של דברים שיוצאים ממני כבר דיברנו?
בשנייה שהצלחת להכנס אליי, הדבר היחיד שהצלחתי להוציא מהפה, או יותר נכון לייבב, היה "אני אוהבת אותך", ולא הפסקתי להטיח בך את המשפט הזה בכל פעם כשזה כאב יותר, וכשאני אומרת כאב, אני מתכוונת בכלל לכאב הלב שנגרם לי, כתוצאה מהשתיקה שלך, שהגיעה בכל פעם כשאמרתי לך שאני אוהבת.
השתגעתי לגמרי! הרי אנחנו מדברים בקושי שבוע וזו הפעם הראשונה שנפגשנו. זה מובן מאליו שהמוח שלי משלה אותי, ושזה רגש חסר כל ביסוס, מנגנון הגנה.
הבעיה היא שההסברים שעומדים מאחורי התחושה, לא מעלימים אותה. היא עדיין כאן, והכאב שריר וקיים. אני מרגישה דחויה, סמרטוט רצפה, אבל אחד כזה שכל כך לא שווה כלום בעינייך, עד שאתה אפילו לא טורח להרים אותו עם היד, אלא גורר אותו על הרצפה עם הרגל.
אתה ממשיך להכנס והמילים ממשיכות לצאת, איתן גם הדמעות. מזל שביקשתי ממך להחשיך בהתחלה.
ואז אתה גומר.
בסוף כל השעות הטרופות האלו הספקת לגמור שלוש פעמים, ואני הספקתי להיות מכוסה בך בכל מקום. כשהתקלחנו ביחד וסיבנת אותי עם הסבון ה"אורגני" שלך, העזתי להעלות במוחי זכרונות של מקלחות משותפות עם בן הזוג שלי לשעבר, שוב, מנסה להאחז בטיפת רגש, בתחושה מוכרת, בבית כל כך זר.
ושוב הקצב המהיר הזה; הטלפון שלך רוטט מהודעות כמו ויברטור של קוריאנית בסרט פורנו זול, ואתה אומר לי שיש לך דברים לעשות (מתוק מצדך לומר 'דברים' במקום נשים), ואני מתלבשת ואנחנו נפרדים ליד הדלת.
במשך כל הנסיעה הביתה, חזרתי על אותם שירים מהנסיעה הלוך, והפעם בעוצמה חזקה אפילו יותר, מנסה לצרוח, לאבד את הקול, כדי שאולי אפסיק לשמוע אותו בתוך הראש שלי.
אני עוצרת בתחנת הדלק בכניסה לעיר, בקור של ערב יום שישי, בשמלה צמודה קצרה עם רגליים חשופות, בולטת מתוך נוף המשפחות שעצרו לתדלק בדרך לארוחת שישי, אחרי שגם אני הספקתי להיות ארוחה בשביל מישהו, אבל אולי בתור מנת פתיחה, טרף קל, כי זה ברור שדניאל יאכל היום גם מנה עיקרית וקינוח.
הדבר היחיד שניחם אותי באותו הרגע היה להרגיש את החום שנפלט מהרכב ועוטף אותי, מחמם את הרגליים הקפואות והבודדות שלי,
ואיזה כיף לדעת, שלמרות שהרכב שלי ידני,
הוא אוהב אותי גם כשאני לא נוגעת לו במוט ההילוכים.
