|
|
|
סתם חרא של תקופה, מין ימים כאלה שכל הזכרונות עולים ומציפים
דברים שצובטים בלב בעיקר
סתם לשבת עם עצמך, הדברים שרצים בראש גורמים לדמעה לזלוג לאורך הלחי...
מין תקופה שאין אם מי לדבר, לחלוק, לספר, לפרוק...
סתם כאב...
אז כניראה שזה הזמן בחיים שבו אני נפתח ומדבר על הבעיות שלי..
יש לי בעיה... ב"למכור" את עצמי, להתחיל...
כש הייתי צעיר, הייתי חתיך, תמיד בנות ואחרי זה נשים התחילו איתי. לעיתים רחוקות זה קורה גם היום, אבל באלה שניסו ממש לא היה לי עניין.
כשהייתי צעיר הייתה לי פנטזיה, ללכת ברחוב ברחוב ושאישה זרה תסמן לי ממרפסת ביתה שאעלה אליה......הפנטזיה בסוף התממשה... טוב היא לא הייתה זרה, אלה שכנה בבניין ליד.
כעת יש לי פנטזיה דומה, לקבל הודעה מנשלטת, סיקרנת/אהבתי/התרגשתי/קראתי...רוצה מאוד להפגש ולהכיר.
כן, כזאת אחת עם ביצים, אבל אחרי שנכיר והדלת מאחורינו תסגר, תאמר אני שלך אדוני.
חלומות הם בחינם...
יש לי בעיה....
לרוב אני יודע לכתוב, להתבטא, לחלוק...
ומצד שני יודע לקרוא, להבין, להפנים
אבל שום מילה כתובה, או משפט או סיפור אינם משתווים בעיני לשיחת הכרות קצרה ב ארבע עיניים.
להביט לעיניים של האדם מולך
לנסות לקרוא את שפת הגוף
לשמוע כל צליל של כל הברה...
לכן יש לי בעיה עם הוירטואליה...
זכותה להגיד לא
זכותה לקבוע גבולות
זכותה לא להפתח לגמרי
זכותה לשמור על פרטיות
זכותה לתאם פגישות לפי הלו"ז שלה
זכותה למסור את גופה
זכותה למסור את נפשה
זכותה לבקש מה ואיך
כל הזכויות הן זכויות ולא חובה
בל נשכח כי נשלטת אינה חפץ לשימוש אלה בן אדם כמו כל אחד אחר, עולם ומלואו...
פשוט קראתי כמה פוסטים שעסקו בניצול ופגיעה..
מדי פעם, בשעת לילה מאוחרת, כאשר יושב לי לבד בעלטה ורק אורות העיר במרחק מה, עולה בי זיכרון מפעם...מעבר רחוק...
הכל היה רגיל, אספתי אותה, נסענו לצימר, היא הייתה שקטה ומרוחקת שלא כהרגלה.ניסיתי לשאול, לברר..
בצימר, כרגיל, אני מתקלח והיא כבר ערומה בחדר על הברכיים, ראש מושפל, ממתינה.
לפתע את ראשה הרימה, אדוני, מחר יש לי תור לרופא נשים, אז בלי סימנים בבקשה.
הסכמתי.
אדוני, בלי גאג היום, מבטיחה להיות זונה קטנה שלך ולא אשמיע קול.
נשכבה על הבטן על המיטה, שתי כריות מתחת לבטן, התחת למעלה,ידיים ורגליים קשורות בפישוק, לא הדוק כי בלי סימנים ביקשה.
ערום וזקור ליד המיטה עומד, ואז לפתע ראיתי דמעה קטנה יורדת. את השפה נושכת.
מה קרה, שאלתי. סכר של דמעות נפרץ!
את החבלים מיד הסרתי, לידה נשכבתי, חיבקתי ועטפתי, את עינייה נישקתי ואת מליחות הדמעות על שפתי חשתי.
התחילה לספר, על האקס, כמה מתעלל בה כספית, ומנטלית.
למה לא סיפרת עד היום שאלתי
לא רציתי להכניס את החרא שלי לרגעים הכי יפים שלנו יחדיו, אמרה.
לאחר זמן מה, תתלבשי נוסעים הביתה אמרתי.
תודה אדוני, הוקל לי, אמרה.
לפני שלאוטו נכנסנו, מהארנק כאלף שקל שלפתי, הושטתי לה ואמרתי: זה לא בגלל שאת הזונה הקטנה שלי, אלה כי את אדם מדהים שנמצא במצוקה. תחזירי לי כשתוכלי.
שוב פרצה בבכי, מין כזה משחרר.
אז למדתי, שכולנו עוטים מסכות, צריך רק לדעת לפני מי להסיר אותן...
זה זמן האיכות שלי...
מרפסת, שקט, סיגריה, גין טוניק...
והחשכה מסביב, עוטפת....מכילה...
רק כאן לבד בחשכת הליל, עטוף בדממה השוררת ובעלטה אשר עוטפת, רק כאן חש בטוח....והבדידות את חלקה למלנכוליה מוסיפה
חבלים כאלה דקים שצורבים-יש
שוט שמשאיר קוים אדומי-יש
גאג-יש
קולר-יש
טוב, אפשר להחזיר הכל לתיק ולשים למעלה באיכסון....
מין קופסא על המדף בחנות עומדת, מביטה ימינה ושמאלה. מלא קופסאות כמוהה על המדף.
חלקן מקושטות וצבועות יפה, חלקן קטנות יותר, חלקן גדולות יותר.
מביטה על הקונות, העוברות בין המדפים. בוחנות את הקופסאות, לעיתים נוגעות, לעיתים ממששות ולפעמים אף מתעכבות וקוראות את המרכיבים.
מביטה עליהן מן המדף, רואה לעיתים מישהיא בוחרת בקפידה ולבסוף קופסא אחת לוקחת לביתה.
יש ימים בהם רואה, קופסא משומשת מעט מוחזרת למדף.
יש ימים בהם המדף מתמלא בסחורה חדשה.
יושבת לה הקופסה, על הקונות מביטה ותוהה....
Don't send like
Just pick up the glove
Be bold
Be different
Be yourself
עומד באמצע צומת החיים, בלי רמזורים, בלי תמרורים, לאן לפנות...
הייתי כאן, הכרתי, פגשתי, נהנתי, נפגעתי, שמחתי, בכיתי....
התנתקתי, מנוי זהב תם וניגמר...
ואז פגשתי אותה, כמעט חצי שנה של מפגשים סודיים (שנינו נשואים)...
לא בדסמ ולא נעליים, שעות ולילות של סקס מטורף, זיונים, מציצות, חדירות, התנסויות, המון נשיקות ושיחות בין לבין...
Back to the basic כמו שאומרים, רק שה basic היה מדהים, כזה כמו באגדות!
מראש ידענו שזה זמני ולכן מיצינו כל רגע אפשרי...
כעת במרכז הצומת עומד תוהה ומתלבט...
האם יש כאן אחת...
או שמא לכיוון אחר עלי לפנות...
