לפני הרבה שנים בצה"ל לא היה סרגל מאמצים, חוק שעות שינה וכ"ו. ביחידות מובחרות, שבהן הייתי חייל ומפקד, קודם כל לוחמים חדשים היו שוברים פיזית. לילות ללא שינה, מסעות אין סופיים, אימונים ללא הפסקה וטירטורים.
יבלות, פציעות,חתכים, אפיסת כוחות...כולם בסוף נשברים.
לאחר השבירה הפיזית, בא החינוך. אמון מלא בחברים לנשק, הליכה עיוורת אחרי המפקדים.
מי שלא עמד במאמץ הפיזי או נשבר מההשפלות, נשר ועזב את היחידה.
עם הזמן, היבלות החלימו, הפצעים הגלידו, השברים התאחו...אבל ההערצה לדרג הפיקודי נשארה.
כך הובילו אותנו לקרב, והלכנו ללא מחשבה, כי הם היו המפקדים הנערצים, כמעט אלוהים.
אז לכל הנשלטות המחפשות כאן שליטה מנטלית, תזכרו, פצעים וסימנים גופניים, סופם להגליד.
פגיעה מנטלית שנים תשאר!
לכן תחשבו לפני...
להפתח לפני אדם שבקושי הכרתן
ורק כאן התכתבתם
יתכן ומילים נכונות הוא יאמר
ואת המושיע בו תראו.
לאט לאט תתקדמו, עדיף כבר סשן כואב אחד או שניים על מנת את האדם להכיר, מאשר להשתעבד מנטלית
סימני השוט יעברו, אך עלבון צורם בנפש לשנים ישאר.
כל הכתוב הינו דעתי האישית בלבד.
