לפני איזה חמש שנים או שש שנים ממש כאב לי הלב
ואף אחד לא אוהב שכואב לו הלב.
אז בחרתי לברוח.
ברחתי בעיקר לנשים ולסקס סתמי, בעיקר להתמכרויות קטנות, בעיקר לכל דבר שמספיק חזק כדי להיות בווליום של הכאב.
וויתרתי לעצמי בכל תחום (חוץ מעבודה)
לא השקעתי באוכל בשיט ופשוט אכלתי פיצות קפואות והמבורגרים.
וויתרתי על הכדורגל עם החברים על הפגישות של N.A על לעשות טיולים בצפון עם פיפטי.
אבל היה איזה עציץ נענע קטן בכניסה לבית שלי שלא וויתרתי עליו.
הוא היה תקוע במיקום שהייתי משקה אותו כמעט כל יום (נענע צריכה הרבה מים)
והוא פרח אחושרמוטה.
פרח למרות שכל כך הרבה דברים אצלי נבלו.
בעיקר בלב ובעקרונות.
הייתי בורח לסקס סתמי שמוסכם על שני הצדדים למרות שידעתי שהנשים שמולי מתאהבות בי או רוצות ממני יותר.
וכשאתה במקום כזה נמוך,
גם מלהשקות עציצים לא אכפת לך ומתישהו גם הנענע הפסיקה לפרוח.
**
והיום? הלב מתפוצץ מכאבים
ואני כבר לא מוצא סיבות טובות לברוח
אדם שוקע רק כדי למצוא אצלו את הכוח (אחלה טונה)
ויש לי את כל הסיבות בעולם לברוח עכשיו.
לברוח לנשים ולסקס הסתמי, לברוח להתמכרויות גדולות, לברוח לכל דבר חזק ומטלטל שהוא לא הכאב הזה.
לברוח מכל הצרות ומכל האחריות וכל העולם של הגדולים והמצליחים האלה.
ואני לא בורח לשום מקום אני רוב הזמן בא לתת בראש.
שופט ושונא את עצמי כשאני לא.
וכל יום הגוף נזכר בלב השבור.
ואין לי יותר עציץ של נענע יש פטרוזיליה במקום.
ועכשיו לפיפטי יש גם אח שנקרא מאצו. הוא מחבל קטן..
ויש לי גינה שלמה של אדניות ויותר מדי עציצים בתוך הבית.
והם כולם פורחים אחושרמוטה.
למרות שהלב עדיין נובל
למרות אותן הטעויות.
הם פורחים בגלל מי שאני נהפכתי להיות. (יאללה בסדר בגלל המים)
והם לא הולכים לנבול בקרוב.
לפני 5 או 6 שנים כתבתי כאן פוסט על אותו עציץ נענע.
הייתי שונה בחשיבה שלי ובראייה שלי לרעה.
את הפוסט הזה כתבתי במהלך שבוע שעבר והייתה לי גאווה לראות איפה אני היום לעומת אז.
אני יודע שזה לא מעט בגללה.
והמון בגללי.