אני שוכבת בעיניים פקוחות לרווחה.
הדמעה זולגת על הלחי.
משרברבת את השפתיים ושולחת נשיקה.
היא מרחפת אלייך.
תוהה באוויר.
אתה לא אמיתי.
מתחתיי רק אדמה קרה ורטובה.
מסביבי לא כלום.
שדה ריק של אדמה, ללא זרע.
ללא צמיחה.
העיניים שלי בוהות בחלל הפתוח.
פרצי האוויר חונקים אותי.
הם כלכך חזקים.
שאני כבר לא בטוחה האם הגוף שלי שוקע או נסחף.
בלי בגדים.
העור חשוף.
קר.
כואב.
עמוק.
לא מצליחה להתעורר מהסיוט.
והעיניים לא מצליחות להסגר.
שנים רבות שהאדמה כבויה, לא פרח ולא לו רק אחד.
הוא נושר.
הוא מתכלה.
הגוף.
ואני הופכת לאדמה.
הלב בניגוד למערכות האחרות -
ממשיך לפעום.
עשוי ברזל.
לא דם.
הנשיקה עוד מרחפת באוויר.
הלב פועם ומתחיל להצית את עצמו ואני נולדת אלייך.
אל דור חדשני, כועס יותר, אלים יותר, חזק יותר והעיניים הירוקות הן שם.
לא נעצמות אפילו לרגע.
הגב שלי כבר לא מופנה אל האדמה.
אני עומדת בשדה הריק, שוב עירומה.
חדשה יותר.
הידיים שהיו פעם חופשיות באוויר היום לוחצות קל קל על ההדק.
להגן על מה שנשאר.
שוב שירה על רגנרציה.
שוב בוקר טוב לכדור הארץ הנושן והמתיישן.
שוב בוקר טוב למילים העתיקות.
ובוקר טוב לאדם החדש.