שום כלום

"כי כמה שיותר גלגולים, רבדי רבדים, השיקוף מסתנכרן יותר לשיתוף, ובהתאם הקטע של קיר מקושט, בעייתי כי אני צריך לקיר בתנועה כדי לאפשר לדימויים להתלקח אחד לשני כל הזמן
מכאן גם הקושי עם דיבור כי דיבור זהה למעשה" 

מרחק כוזב
מרחב אוהב
נדחק בה
בלא מודיע
באין אני
באני
בין הפנסים
והצליל
נפקח לי
בגרון
עילי
שלי
פתוח על
זחוח
עלה זהב
מקומט
מתחדש
בתוך עצמו
ספירלת
כאבים
רותחים
עדין עדין
התום
מגרד בגרון

יש לי ידיד נכה שמתנייד בכיסא גלגלים שאני אוהבת נורא. יש לו תלתלים שחורים שנופלים על פניו וטוב לב ששובר אותך ממבוכה. 

הוא אפילו לא תופס עד כמה כיף לשוחח איתו, 

כל שיחה מחדש אני נוכח שאין לו בכלל היררכיה טיפשית מעמדית כמו לכולם ואולי יש כי הוא עוקר את בשרו שלו ומקלל את עצמו אבל הבן אדם כל כך שח הדדיות ופער תמיהה של עריסת יהלום שהיום כשישבתי אצלו והוא לא הצליח לשמוע את מילותי כי דברי נבלעו בהמולת שאון הכלים שהגיעה מהמטבח בו אמו בישלה - 

אמרתי אחרי שאמר "אני מטומטם לא חשבתי על זה שלא אשמע אותך כי יש רעש בחוץ".

"זאת לא אשמתך, לא יכולת ידעת שיהיה רעש כזה" 

"אני לא מאשים את הרעש" 

הוא מצטדק ואני מנסה שוב ופתאום נפתח לי שהבן אדם לא מצליח לתפוס סיטואציה בו משקל הגורם לבעיה איננו הוא ודאי אין לו וחשים זאת כל שיחה כי זה מעבר לטוב לב מצועצע זה כמעט רשתיות מחשבה שהוא לא מבין מנח של אשמה אלא בהקשר עצמי וגם אז הוא מדבר חלל עצמי ולא נקודתי אז אפילו להאשים את הרעש הוא נרתע בטח עצמים דוממים כחיים ואני לא מבין את זה. אני חש את רשעותי הכנה, בין ילדה לשד מכרסם ואני יודעת שרק בגלל נדנדת החושים אני מפלצתית וטיפשית בלי מתום אבל אני לא מעכלת יכולת כזו בכלל. 

הלכתי אחר כך כי הייתי מסוחררת מההבנה ועמדתי מול שיח, כיסיתי את עיני למולו ובאוויר הלילה הכבד מצלילות ואור ירח עוטף התחלתי לשחרר צלילי געיה פנימית עצומה כמו אדם חולני, כמו אדם פצוע מקפידה לכסות את עיני ולנעול לסתותי אחרי כל זעקה מתנועעת לכאן ולכאן כי לא יכולתי לשאת תום לב כזה והפלא איננו נאיבי כלל אלא חלל לא מוקצה לאדם טוב מדי הוא ותלתליו.

הוא תמיד מחמיץ אותי בשבע בבוקר. 

הוא תמיד מחפיץ אותי באופן עקרוני. 

הוא תמיד מזדחל על כרעי הבנה כשאני מתוחכמת. 

הוא מעולם לא ידע להוכיח דבר. 

הוא לא מתרגש אלא כשאני מפנה מבט. 

הוא לא צלל מעולם אל עיני. 

הוא מעדיף מאחורה מאשר מקדימה. 

אין לו בכלל אשמה על דבר. 

אין לו בכלל כמו כל הקורא פה בראש או בקול היכולת לדעת מה המשפט הקודם גורר. בן עוולה.

הוא באמת סנטימנטלי כשהוא מוכשר לשכנע את כל הרך הנולד במיליותיו שהוא לא. 

אני לא אוהבת אותו. 

הוא מעניין כמו תמצית תה מרווה. 

יש לו ערך שפל של בוגד במובן הכי בסיסי ודיכוטומי של הכרה אנושית. 

הגמירות שהוא כופה היו פחות יומרניות מאונס לא בגל המילים קשר להן כתרים כל תרחיש ומגע אלא רק כי ריח גופו החמוץ כשהוא מאלץ אותך לסגור את ירכיך העבות על חניכיו הקרועות ושיניו המתפוררות ולשון מתגוששת מתרופות ואבק הוא פתטי יותר לו קשר ואנס אותי על סלע. כפוף וגלמוד עצביו רופפים על צליל תשוקה ועוצמה מדומה. 

אין לו עתיד. 

גם בתו יתומה. 

כל זאת ועוד הן סיבות לגיטימיות לגמרי לאהוב אדם ומכיוון שכך זוהי רשימה שסותרת אהבה אבל במקרה לוכדת בדיוק ברגע מסוים את האחד בשבילי.  

במובן מסוים אתה מפתח סלידה לכתיבה כמו סלידה לסגידה לאמן. הכל קרינג'. חפיף מהיר כל אדם הוא יוצר כל אדם הוא יצירה כל תרחיש מגלם חופש תנועה של מבט מחוץ ובתוך אינבידואל. 

אגו הוא כמו מחוך לאישה היסטרית. הוא חונק את היצריות, חן ותום טבעיים בהן ניחן כל אדם. 

לקחים. מילים זמן. מעוף הלשון שלי התגלגל דל דרך הההבנה שיש עוד אלף כמוני וטוב שכך כי אני אחת במיוחד הערב. ארמונות בחול במילים, בלחשים השבעות כל אחד הוא ערובה מטומטמת מטמטמת מיופי לזה ולשונך מתפתה לזונה לא די בכך להתמיר מעוף כלולות? 

יש רק אחת כמוני. יש רק אפס אני. הכבידה מאיצה בתוכי כמו לבה רותחת קשר הלב מתהווה כעיקר דיאלקט החומר חלל אלא הזמן כבר אחר אחר מדי. מטאפורות שחוקות נצבעות מחדש. האושר לגרוף את המובן מאליו כמו ריח סיגריות ולנשוף את הכל כמו ענן קל של אד בוקר טל על זגוגית חלון טרם נסיעה. 

זיעה. דם. זרע. סרט רע של טלטלה זוויתית על מסך בקושי הקפדתי לבלוש אחרי מה שצף בי היתה יותר המולה של תנועות וצבעים אישורים ונשים כפופות זכרון ותשוקה נמעכות כמו יתושים על פלטה כחולה חשמלית ששולקת להן את הדם. מוצצות לעצמן את העצב בקצב הפריים לדקה. 

מיסתורין שכבר לא מעניין אותי מחזיר את חוט העיינים שלי ערה. עניינית. בדלנית מהפרט. 

הייתי צנע. הייתי האחרית והתחתית של תזמון העתיד. הכל נודע לי אז הפחתי בעצמי מחדש חיים. זמן מצוקה מתוחה בחלל כגרף צווחה חד הכל משתקלל ואם אפתח את הפה ואדהים את הרקע? 

משלשלת על עצמי מילים וידיים מתנועעות רגל על רגל על גדל נבצרת ממני החלטה. 

הייתי תופסת את הזר לשיחה למה נמעכתי - כי אין בך הדיוט. סטיה לא מעניינת אותי אני מהות עתיקה וזולה מדי להתלהב מקמט בקע מוסרי בקע טבורי בחיי. 

אבא וילדה? חרא ופיפי? בצקת במוח כחול. המוות לא מפחיד אותי. העזה והחצפת פנים החפצת פרצופים לכאב לצרכים למורד שנופל בכולנו מדוע אם כך הן נותנות לך תוואי גופני עסיסי אם לא נרתמת לקונפליקט הנורמטיבי של אסור ומותר שקובעים את המדיום של סף הריגוש. בדמעות חלל בדמעות מוות כבר אין בזה עניין מחודש - ההקשר האדם הדרך בה סופח אליו את העולם. אף אחד לא פסיכופת מספיק בשבילי גורף לעצמו עד העצם את העור ומביט בעיני שקר מצרים ממש כמו ריטוש השבץ שבועט בעצבי מוח רופפים לתוך חזות וטואי עצמו. 

אז למה הלם ההבנה? 

אין לי קדוש ומגונה שקר ואמת מוסרי וההפך מכך ויש כל כך שיש שזה מפחיד אבל אני ערובה לפגם ולכן צלם היכל שנשבר זה מכבר לא תעורר אותי לחטוף או לחתוך צלע ממך מחדש. מעפר באת ולעפר תשוב. 

תחשוב מי אני מי אתה מה שמרביץ בך אמת היא לא כמה חרא תאכל כמה דם תשפוך זה לא הרע והטוב אבל אתה מוכרח לקום עם הרגל ולשכב עמו דועך כמו זוהר צפוני כשהלילה נגמר. אתה מבין את העצב. 

אני חפה מדי ורעה מדי עבורך. עקום. מלוכלך. מטושטש אני מריחה אותך כמו צליל על חושי ולכן לא נבערת להציג דמות קטנה ושטוחה אם ניתן לשקם את תדמית ההיקש של הצליל שאונפף בינינו קטן ועיקש מותש מבושה. אני משהו אחר. אבל אף אחד לא שר לי על זה ולא מרתך לי פלדה ללב לגלות באמת משום שלא ביקשתי ממך דבר אבל צפנתי בך ובי הכל ומעבר. 

הי לו עיני עכבר כחולות גדולות מדי לגופו הצנום, 

היו לו שפתיים דלות ושוממות שרזונו הקיצוני התווה בהם חרכי עצב עמוקים, 

היה לו אף שאף לנסות לנכס לו מחמאה של אף רומאי זה כמו לצרוב חמאה בסכין משוחדת נמס בידיים ונוטף בכל מקום מהקשר לצביעות. 

הוא היה מכוער. 

מכוער מעצב 

כמו עכבר מבוהל 

אבל המוזיקה שלו הייתה שמימית - 

זה לא פתר את הבעיה זה ריכך אותה בעיית המשקל. קניבליזם של צורה שמוציא מבני אדם צרחות מבהלות היסטריות ארורות ורמות. 

האדם טוב בהכרח, טוב נזה בהכרח וזו עוד צורה של פלא. כלא. מרד מחודש של צבעים

זה מוכרח להאמר, זה מוכרח, 

בדחיפות , בתקיפות בצלילות. 

כל פעם שאני קוראת אותה אני יכולה להבין כמה כל רגע גאוני, מצלולי, שקוף, משכב בהמה עם אדם באמת, 

כמה האוויר צפוף בסרעפת נדחק, 

לכתוב (להקליד) כמו שהיו מקלידים מוכי ירח, 

שטיון מעמקים - 

קלאריס, קלאריס קלאריס, חמישים פעמים וכל רגע השם נמסך אחרת על דופן המוח, תוואי הלב לב השפה. 

כל פעם שאני רואה את בת דמותה עיניה תלולות צלולות נלהבות נזעקות שרעפי ניצוצות של זמן וחצי חיוך צדדי חוצה את פניה בערך - 

זה אז שאני יודעת, 

חייבים לדבר על זה, 

חייבים להפציר את זה 

ככה זה כי זה מה שזה. 

אנשים לא מאמינים שפגשתי את השטן ב-א-מ-ת רק כי הם חושבים שהשטן הוא כמו עץ הפוך שצומח עקום וזה ככה אז לכן הוא הכי שגרתי, מעשה יום יום כמו חלום בהקיץ כל קשר נפרם דרך אגב  עכשיו ממש בתוכך. ככה אלוהים מת תאוותני כמו ליבה של תפוח שלילי  למגע וחישה ונפיץ כמו גל קול לוכד גלד זמן ופוצע את היום שזור הסגול ורוד הזה של שקיעה פתאומית.