שום כלום

זה מוכרח להאמר, זה מוכרח, 

בדחיפות , בתקיפות בצלילות. 

כל פעם שאני קוראת אותה אני יכולה להבין כמה כל רגע גאוני, מצלולי, שקוף, משכב בהמה עם אדם באמת, 

כמה האוויר צפוף בסרעפת נדחק, 

לכתוב (להקליד) כמו שהיו מקלידים מוכי ירח, 

שטיון מעמקים - 

קלאריס, קלאריס קלאריס, חמישים פעמים וכל רגע השם נמסך אחרת על דופן המוח, תוואי הלב לב השפה. 

כל פעם שאני רואה את בת דמותה עיניה תלולות צלולות נלהבות נזעקות שרעפי ניצוצות של זמן וחצי חיוך צדדי חוצה את פניה בערך - 

זה אז שאני יודעת, 

חייבים לדבר על זה, 

חייבים להפציר את זה 

ככה זה כי זה מה שזה. 

אנשים לא מאמינים שפגשתי את השטן ב-א-מ-ת רק כי הם חושבים שהשטן הוא כמו עץ הפוך שצומח עקום וזה ככה אז לכן הוא הכי שגרתי, מעשה יום יום כמו חלום בהקיץ כל קשר נפרם דרך אגב  עכשיו ממש בתוכך. ככה אלוהים מת תאוותני כמו ליבה של תפוח שלילי  למגע וחישה ונפיץ כמו גל קול לוכד גלד זמן ופוצע את היום שזור הסגול ורוד הזה של שקיעה פתאומית.