לפני שנתיים. יום ראשון, 13 באוקטובר 2024 בשעה 0:27
לדחיה של אנשים יש לי הרבה סיבות ויותר
שברי תירוצים.
משנה באמת?
שום דבר אבל די בנימת קול,
בפחד שמתעקש בגרון,
בבחירת המילים,
בשתיקות בין נבירות המילים בבשר,
בשפת הגוף
(ממראה כשלעצמו לא אכפת לי אבל את זה ניבט מתמונה אפשר ואפשר להטריח לראות )
בתזכורת מגבלת נטל המציאות
ואולי-אני-מרססת-מילים
אבל אני מעדיפה להעמיד פנים
מאשר להלחים "מגבלות"
למציאות
אבל חשוב יותר מכל
אני לא רוצה שום סיבה
כן שום סיבה
לבחור או להבחר
לכל אחד ואחת יש אמת תינוקית
בתוכו
ואני לא סובלת יד שרירותית
אז הכמיהה שלי לזרות
לבחירה שבכל רגע מכוננת
את עצמה מחדש כדימוי מתגוון
לתת לכל רגע
"לבקוע מתוך עלטת המיסתורין שלו...
להתרחק מהדימוי המוכר ולהפסיק לכמוה אליו"
והמשכיות היא צורה אחרת
של התאמה בה הצורה היא תוכן והתוכן הוא צורה
ואם לחזור צנטריליסטית
החוויה התינוקית של אמא חמה
עם מגע קר להחריד
מרוקאית תפוחה עם שפה גבוה ודפוקה
שאומרת אני אוהבת אותך *מילה מרוקאית*
שהשליכה את אחותי התינוקת על הקיר כי בכתה
הכפור הצונן של מגע ידי הכסף
לתמורה היחידה בה אדם נודע
אז אין שרירותיות ואם תציג לי שיטה
אשבור לך את העצמות
הסיבה היחידה
שאני צריכה את האלוהים הזה מת
כהלכה
להלכה
אני לא אוותר יותר.
לפני שנתיים. יום ראשון, 13 באוקטובר 2024 בשעה 0:06
אני חושבת אם הסבל פשוט, מרוח על הפנים שלי.
אני מתגעגעת למבט הקרוע שלו כשאני מדליקה
ומכבה את עור המצלמה ואנחנו נוגעים באנך המבט,
מהצד והוא רוצה להשתטח-
אני שומעת את הקול החנוק שלו מתערטל
כמו...
אני זוכרת את המבט המלא מכופף פיזקלית
כל משבר של בתו מול נרות העוגה
מלאת צל ואור
מחייכת בהבנה
בשמלה לבנה שדומה לבלרינה
כמעט כמו אל חצי מכאני חצי מקובל
יפה עד כאב עם שיער הכסף הסתור
ואז את המבט שלו כילד
(לפני כמה שנים זה קרה?)
מול החנוכיה -
הוא תמיד אמר לי שזה החג האהוב עליו
מביט באימה בצלליות אש מרצדות
והפה שלו, נער אולי בן 11,
מעוות בצעקה
(התקף של שיתוק הוא אמר)
ואז בחג אחד הוא סיפר
הם הציבו עץ כריסמס ומעליו חנוכיה במקום
כוכב שלושת החכמים לחגוג את שני החגים
(בתו אחרי הכל "כלבה מעורבת" בשפתו)
ובשלב מסוים שברו הכל
ורקדו מסביבו כמו אינדיאנים וזה החג
והטקסיות היחידה בו שהצליח אי פעם לשאת.
ופתאום התגעגעתי אליה
היא שלחה לי כי התאהבתי בבניינים
יותר מאנשים תמונות של דוממים⁸
(ובצילומים הדוממים שלה
שאפילו צמחים רכים הופכת
למתים סוגדים מבעד לאפלה
מערה לחה של כיוונים ומבעים
מיושמים ברשת סגורה של מוקדי
רגישות).
צילום שלה שעורר בי לחישה של תשוקה:
ירכיה ערות, לבנות חושפות נקודות חן עדינות
ועל הבטן תפיחה של כרית גלויה קמוצה ואיך תיארה אותה?
"סשן אנרגטי, כשאני עם כריות כובד על המפשעה והבטן ויצא משולש חד וכריתי"
אופי כזה , שתוחם גם זרע כ"משהו עגול מנחם מוצק פוטנציאל ריכוך הצומח".
העיינים שלה כחולות כמעט עיוורות לצבע והאישונים חדים ודקים שחורים עם מבט עצב רך פתוח על הפנים.
הוא הבטיח לי שכשהוא הולך לזונה יספר לי והבנתי את הצורך החמור, התבניתי במרחק והיא בשלב מסוים של חייה גם היא פצעה את עצמה ללכת לבית בושת וביקשה לקבל (כמעט בחינם) 2/3 לקוחות בפעם. ⁸ מתכננת היום כשגדלה מרחב מדויק למגע בבן זוג רגיש למגע עתיר בשר שכמעט מרחף בשקיפות.
היום שלחתי לו למרות הרתיעה ממוזיקה קלאסית קטע מעניין על ניתוח חרשותו של בטהובן והפגיעה של עופרת והוא כתב בערך כך
"הוא לא התחרש בגלל העופרת אלא בגלל שאנשים רגישים ובוודאי גאונים מוזיקלים חווים קולות וצלילים כעצמים מוצקים ובהתאם החושים שלהם פגיעים פיזית למופעים שלא מזיזים כלום לאדם הממוצע מכאן גם הצורך בהתבודדות וניתןק מהחברה והבריחה לסמים ושתיה"
אגב בהקשר הוא טוען שהמיניות שלי מתוסכלת "רצח" אבל אם לסכם קו מחשבה משלי דווקא המוות שבו ובאנשים הוא שמושך אותי לטעום את דמם כמו שכתב לי פעם:
"חלק גדול מזמננו אנחנו הכי זבובים על הקיר, מתים לחלוטין, צופים ללא ציפיות, אין מהותי מזה"
הרגע הזה של חוויה ללא יומרה, ללא מילים דגולות, מעין משכנות עוני לעושר השתיקה של החוויה שחייבים למצוא לה מילים דוחף אותי הלאה. במובן הזה אני דתיה יותר מאחרון השחורים בויזניץ' והתקרבתי אולי מספר שכבתי, חד ספרתי של פעמים לגעת בתשוקה, לקרוא בה "שלי" לחוש את עצמי בן אדם לא קורבן נאהב.
לפני שנתיים. יום שבת, 12 באוקטובר 2024 בשעה 23:09
זה כתוב לעצמי שלא אשכח -
לא התרגשתי כל כך מספר כמו ספר האי נחת שקראתי לפני עידנים כמו מהספר "בטון ותרבות" של אדריאן פורטי.
כל פרק ערוך בקפידה מדוקדקת על הפרטים ותופס נושא אחר בטבע האנושי - דת, עמל, גיאופוליטיקה, זכרון , טבעיות כנגד מלאכותיות, מדיום לחא היסטוריה ועוד.
הכתיבה חופפת כל הבט שיכול לחבוק בטון ומחשבה אנושית, הצילומים תכליתיים וכמעט אמפיריים בחוויה של שחור ולבן מתמצתים יופי מבני נוגע ונודף.
והשפה שלו אוח השפה שלו:
"פרימידות תמירות המצטמצמות עד כדי חוט מחט"
אולי זה הקטע האוטיסטי אבל זה כל כך מזכיר לי את האהבה היבשה שלו - מרחב סגור עם רחש אור ערפילי חרישי זהוב חרוש בחוט של להט. קמט מחשבה ודאגה בזווית השפתיים. זה ספר כל כך נפלא שקשה לתאר...
