שום כלום

*מסורת קבועה:  כותרת רנדומלית ללא פשר או מסר* 

חלמון העיינים זולג לי מעל מבטו
אני מרימה אצבע אחת צרדה
מצביעה
אצבע ערומה
חדה מחט דקה
רועדת על התקליט
רועדת על השבר

המגמגם 

הזדהות

מבט אדיש
לא משועמם
לא מוטרד
מסיר אחריות
מבט חמקמק
לא משועבד
"אתה משקר"

תנועה אחת ואת גמורה.
למה הוא תמיד נשען על הצליל של אחר
אז אני משספת לו את הגרון וכל תנועה מובילה לשוחד חלל אז שנינו נחנקים נאנקים לא נעים לא באים לא מזומנים כל נשימה באוזן קרוב לוחשת לוחצת גחלי מוות. גונחים. 

הבנתי יא בן זונה
סונה ג'יהאד
כשיבוא יבוא
למה צריך להמשיך לקפל את המרחב
אם אין תלת מימד

"אם אני לא מתאבד זה רק משום תקוותי שאפשר לראות ולחיות מעבר לתנועה הזאת ובאמת בא לי לפסל גם בעץ שלא במקרה פיסול ממש נוגע הכי בבעיית היחס בין הדומם לנע"

(הוא מפסל אנשים חשוקים לחוצים וחתולים מצריים ורק ותמיד מאבן בזלת)

(וקורא לי זונה כי אני מאמינה באלוהים ואסור מרכז אסור מרכז לא גמיש לא נע)

אז יושבת ומריצה אותו מספר על החבר שמצלם חתולים בתל אביב ומצייר את אמו כשק לימונים ואת החבר חוקר הזה שהיה צוחק בסרטי פרמיירה כמו חמור כמו חמור היה נוער והוא היה רק חובט על הירך בצחוק איתו מעודד ממבוכת הזולת .

והנה הבת שלו עוזבת לבלגיה והוא פשוט מוותר עליה:

"
היא כזאת עכבישה פנימית וחיצונית  אתמול לא הצליחה לסיים שיעורי בית במשך שעתיים אז כיביתי הכל ויישרתי אותה ופתרנו את הכל ביחד אז היא התלהבה שפעם ראשונה אני מתנהג כמו אבא מציב גבולות וזה
בל יש מצב ובהתאם לדיון שגם ודווקא בעצם העדרותי בזמן נראותי יש כדי לסמן גבולות אולי אף אפקטיבים יותר כי היא עושה כשהיא מתלהבת שבעצם אולי היא מגזימה עם השתלטנות שלה כדי להציב את הגבול בעצמה
אולי זה מה שמאתגר באוטיזם גם הקטע שכצפוי או לא היא מתפתחת ונסוגה, לכאורה, בו זמנית, למשל מצד אחד חזרה לקפץ עלי במיטה ולשחק לי בשערות ומצד שני מתגאה שיש לה כבר שדיים יותר גדולות משל אמא
זה גם מסמן גבולות דרך מאפיינים שלא מוכרים כגבול בדרך כלל או בכלל
ונראה לי שלהכיל את הטלטלה הזו בלי להצביע על אי קוהרנטיותה לכאורה זו הורות מיטיבה מקווה"

בכל כנות רדיקלית של אדם שיודע שגם אם אגסוס לידו לא יזיז לו יש בו משהו הגון עד העצם. אולי כי הוא תמים באמת לנסות לוותר על אשליית האדם כאלוהים על מנת לייצר אחד שלא יהיה דומה לקודמיו בשום צורה ותכלית. המוות הכסוף שלי. הוא תמיד מנסה והעולם לא צריך אותו בדיוק בגלל זה הוא כל כך הכרחי וחולה לי.

"אני הייתי שומעת אותו מגיל נורא קטן.
והייתי שומעת והייתי מרגישה אותו מגיל נורא קטן.
ונורא הייתי אוהבת אותו.
הייתי ממש מאוהבת בו,
זה היה אהבת חיי.
משהייתי קטנה הוא קורא לי ,
משהייתי ילדה קטנה.
פעם אחת בגינה זה היה,
כשהייתי קטנה הייתי הולכת מתוך שינה,
אז ראיתי איזה ענן ערפל כזה,
שנבלעתי בתוכו ואחר כך חזרתי הביתה.
וכל השנים היה קול מתוך שינה שהיה קורא לי
"יונה יונה יונה" כל השנים, כל השנים.
וכל השנים ידעתי כשכתבתי את השיר
"יד שחורה" את מכירה?
"איש הולך חי פוסע נוקם אלפי שנים"
מאיפה כתבתי שיר כזה?
מאיפה אני יכולתי לכתוב שיר כזה?
אני הרגשתי את זה בכל התחושות העמוקות ביותר שלי.
אני כתבתי בלי הכרה בכלל, בלי הכרה בכלל - הייתי לגמרי מדיום בכל הסיפור הזה.
זה תחושות, זה ידע.
זה לא דבר רציונלי.
אני לא כותבת על הילד שלי שאני רואה אותו עכשיו הולך.
אני כותבת על מיסטיקה , אני מיסטיקנית.
אני מדיום, אני תופסת את כוחות העולם.
פעם באמת היו נביאים, שהיו מדברים מגרונם.
אני בן אדם מדי רציונלי מדי לזה כיום , במצבי כיום.
כל אחד מאיתנו חי חיים של אנשים אחרים אלף פעמים ביום שמדברים מגרונם.
אלוהים הפך את זה לשיטה , את מבינה?"

7 הסלילים , יונה וולך.

גבר או אישה , איזה מיטלטלים יש לך בין הרגליים זה פחות עקרוני. 

שפה חיה , מרץ בלתי נדלה לתקוף , לצרוף , להדהד את הזולת וסקרנות קיצונית עד מוות - 

אולי זה תמיד מתבטא בסממן של חוויה שהאדם סוגר עליך , אבל זה הכי יפה ונעים , דרוש ומפתח כשזו אישה בגלל זה מעולם לא נפלתי להגדרה סרייט או לסבית גם לא ביסקסואל. 

גם אם יהיו לי מאה גברים אם זה ככה , אישה יש רק אחת. אז אתמול בלילה מצאתי את עצמי משתאה , מבקשת את גופה ונמלטת בדעתי שגם הפעם זה לא מספיק קרוב ואוחז כמו שאני צריכה ואני בררנית למוות בררנית כי את הרגליים אני פותחת בלי להרגיש אבל את הלב גם נצח לא יעזור לה ואני יודעת שהיא רוצה כי אני מריחה את כל הקיום שלה בטיפת  זיעה בין הירכיים. 

לעולם לא אשמע את קולו המתוק של האלוהים / יונה וולך

לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁמַע אֶת קוֹלוֹ הַמָּתוֹק שֶׁל הָאֱלֹהִים
לְעוֹלָם לֹא יַעֲבֹר עוֹד קוֹלוֹ תַּחַת חַלּוֹנִי
טִפּוֹת גְּדוֹלוֹת יֵרְדוּ בַּמֶּרְחָבִים אוֹת
אֵין הָאֱלֹהִים בָּא עוֹד בְּחַלּוֹנִי
אֵיךְ אוּכַל עוֹד לִרְאוֹת אֶת גּוּפוֹ הַמָּתוֹק
לִצְלֹל בְּעֵינָיו לֹא אֵרֵד עוֹד לִשְׁלוֹת
מַבָּטִים יַחְלְפוּ בַּיְקוּם כְּמוֹ רוּחַ
אֵיךְ אֶזְכֹּר אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה וְלֹא אֵבְךְ
יָמִים יַעַבְרוּ בְּחַיַּי כְּמוֹ רְטָטִים בַּגּוּף
לְיַד רְסִיסִים שֶׁל זִכְרֵי מַגָּע נִשְׁבָּרִים עוֹד יוֹתֵר מִבֶּכֶה
מַקְסִימָה אֶת הָאֲוִיר צוּרַת תְּנוּעָתוֹ בְּנוּעוֹ
לְעוֹלָם לֹא יַעֲבֹר קוֹל הַגַּעְגּוּעִים אֶת הַסַּף
עֵת אָדָם יְחַיֶּה כְּמוֹ מֵתָיו בְּזִכְרוֹנוֹת, כְּמוֹ הֲוָיָה
וְלוּא יַעֲמֹד מַבָּטוֹ הַמָּתוֹק לְיַד מִטָּתִי וְאֶבְכֶּה.

לוטה/ יונה וולך

במפתח שוודי לוטה מסתרקת
שערותיה קפיצים.
לוקחת כדורים נגד הרגשות
שונות של מסתורין
לובשת שמלת קורים
ויוצאת לה. מה שלוטה קולטת
במקום האמת היא שיש לך גוף נפלא
אז למה לך מקטרת מלחמה.
אבל לוטה לקחה כדורים
ועכשיו היא מבינה רק מילים.

אני מת ,
התעוררתי והייתי מת רק לא שמתי לב שהיתי
ועכשיו אני יושב ומקשיב לעצמי מקשיב לעצמי -
בוהה בתקווה בתקרה ועוקב אחרי כל תנועה משיחית מגוחכת של מאמץ העיינים
ואני לבן לגמרי , חלל לבן ושטוח עד שאיזה זר ממצמץ ואז אני מקולף , מגורען ,
תלשו לי את הנשמה עם מצבט
אבל אחרי זה אני נח ואני מחכה למרחב ולזמן ולגוף ואז אני כמעט תקיף , ניצב בחיים של עצמי של זכותי לקיום ואולי זאת לא זכות נצחית.
אולי כל  העניין הוא למות כל אדם מחדש ממש ולבחון לחיות מחדש כל מימד וצבע של עורו של הזר התלוש מעורך ,
כמו ברפואה הסינית לאמוד מחלל העין ועצם צבע וגבשושית הלשון את כל העתיד העבר ומה שנח בינהם מתהפך על פניך. אבל איכשהו אני עדין חותך את עצמי בלי להתנשא מדי למוטב בלבד עם פארנויה. זה קשה אז אני יודע שאין לעולם אלא אני ואני ואני בתוכי אבל גם זה מקפיץ את סף האימה לגרוטסקי.

אולי טוב שאנשים נשטפים מעצמם אבל חייב להיות דבר אחר. מן הסתם אבל לחיות אותו זה על סף החותך באמת וזה מתחיל בשבירת תרעומת המבטים.

החמוד מאיראן שימח אותי , 

באופן כללי אני ממש אוהבת להתכתב ולקרוא את השירים שלו ותורמת העובדה שהוא חצי יהודי ואוהב אותנו עד כלות ,

אבל היום הוא באמת הפתיע אותי כי שוב מחשבות תקפו אותי אז שרטטתי סמלי הגנה אפלים על דף והוא שאל אותי אם זה קסם- 

אמרתי לו שאפשר לומר אבל לצרכי הגנה והוספתי כי אני יודעת שהאיסלם עוד יותר אדוק מהיהדות בנושא הזה - 

שממילא אני מאמינה רק באל אחד שברא כל ישות שקיימת , אז גם אם זה רק בשביל האפקט הפסיכולוגי אני ממילא לא מאמינה שיש "כישוף" במקרה הטוב ישויות או סמלים שלא יודעים לתקשר איתם והם כולם שייכים ומשרתים עיקרון אחד (אל אחד) והיה לי חשוב להדגיש את זה. בכל מקרה זה מרגיע את הפחדים הלא רציונלים. 

מסתבר שזה שימח אותו והוא אמר שהוא מאוד מתעניין בתחומים האלה ואמר "תודה", שחיפש דברים כאלה. 

אז כן , שירטטתי , התפללתי קצת והפחד שנבע מתחושה פיזית רעה של סחרחורות , לירוק דם ובחילות (וכן אם זה נמשך הייתי הולכת לרופא) מאז ליקוי החמה נרגעו. ביינתים עברו לגמרי - וכן חלק מלשמור על איזון פנימי זה למצוא דרך לא דרך להתמודד עם חווית הפלישה למרחב זמן שלך - שחולפת לך בראש. עכשיו אני מרגישה שיש לי רשת הגנה מסוימת. גם אם שכלית , סימבולית , רוחנית ונפשית. זה היופי באיזון הטענה שלי היא לגבי עצמי ולא לגבי הזולת שהחוויה העזה של פחד , כאב , פגיעה ועד כמה אינטסיבים המראות שעולים בך - היא שלך בלבד. 

מכיוון הסרעפת
זורם שיר
מוזר
התחלתי ללוש
שוב מילים
לרתך
להחליף בין
המובן מאליו
למובן לתפארת

בין החלון לגרון
זורם ים דם
תתווכח איתי
תתמניאק קצת
תחליף
מקהלה
כמו תחתונים
בעצור

בין הוילון
מקלחון
אני קצת אחרת
בוהה
שיר מפחיד
ערפד
כתום
מחטט לי
בפנים בחלום

בין הצורב לצורח
מצחצח
חרבות הן שיניים
תבעט בבפנים
שבתוכו
קרוב יותר

בין הקורע לשווא
אני מבקש
רחמים
ירח מאדים
תלעס בפה סגור
אתה עושה
לי צרבת

נבואה
היא קריסטל
בטעם מנטה
ואתה
מתגרה בי
עכשיו
סתם
שבר אדם

מתגעגע למי

הייתה לך פעם
אצבע אלוהית
עצם כזה מרוחק
בחלל
היית מחליק לי
אותה בין הלחי
לאף
לאט
לאט
הייתה לך פעם
אצבע שלדית
לא הייתי מבין
אותה בכלל
מגע כמו עובש
עיינים סנפירים
הייתה לך פעם
אצבע אצבע
כל אצבע
נקניקיה
הייתי פעם
צוחק מהאצבע
בוכה על האצבע
קורא אל האצבע
מציג טענות
ועכשיו הכל מצוץ
מהאצבע
שהיא תחת
שהיא לשד
שדרה
שגרה
מחניף לי לדעת
שהייתה לך
פעם אצבע
שאכפת

מרקבה בלחץ החזה

בכיווץ המילה
דיפתונג
תפתח אלי
מעשה בשניים דובים
בזהבה
מעשה מרכבה
מרקקה
כתר לראשך
צהלה
בשיכר
שניים דובים
תפתח אלי
חדור מטרה
ולהט
שניים דובים
ולגמתי
מהר לגמתי
והקאתי
מהר הקאתי
מעשה מרכבה
וזכר
לי החסד
המר
הקר
בן זכר
מעשה מרכבה
לו היה לי
קרוב ללב
שניים דובים

אני הולכת בדירה כמו קרוקודיל בחליפה של מאפיונר, 

רוקדת את ריקוד  השבט האפריקאי שלי 

דוחפת מרפקים 

ועכשיו אני הזקן 

הגב כפוף והאצבעות מאחורי הגב מקישות 

את קצב האצבעות של עצמות חזקות 

שמתי לך זרדים על הפה 

ונייר דבק כזה שמכסים בו חרכים 

כשנופלים הטילים 

כהה כהה

עם המסכה הכימית שלי אני מגרגרת את הקול 

נמוך ומתפצח 

"הכוס שלי מסריח?"

מרחרח - 

 "מספיק טוב בשבילי"

אהא אהא אהא 

הסתובבתי סביב עצמי כל כך הרבה

שכל כף יד מיוזעת נראית לי כמו חלום  

ואתה מקשיב לצליל של הגניחה ואני בוהה בתקרה 

הכפלתי את עצמי 

אלכסון סכיזופרני 

תזרוק לי את הכדור 

תסרוק לי את העור

בניצני מסרקות של ברזל 

עכשיו

הכל מלבלב -

(גם אני)