שום כלום

אתה בן 70 

ועדין מלווה את הילדה שלך לבית הספר 

ועדין קורא לי נאצית פעמיים ביום 

ועדין רב איתי אם סרטי אימה מדממים זו יצירה או סתם פורנו עינויים 

ועדין מספר לי על הולנד וכל הסמים שעשית 

ועדין מתרגש ממסכי מגע 

ועדין הטעם המוזיקלי שלך מפתיע אותי בכל פעם מחדש. 

ועדין לא פגשתי אף אחד שחושב ומרגיש כמוך על המציאות,  

למה האדם שאני הכי מחבבת בעולם אוטיסט - 

זה כאילו אנחנו מתבגרים בכיוון מנוגד. 

פעם המשחק האהוב עלי היה שהוא יכתוב- 

יוקדת בחצות והייתי צוחקת מלוא הגרון הייתי צוחקת , בלי מעצורים הייתי צוחקת ואז הוא היה כותב 

באלף צורות - 

בקאפס לוק, באותיות אנגליות 

יוקדת? 

בחצות 

בחצות ? 

יוקדת 

והייתי צוחקת , מלוא הגרון הייתי צוחקת , בלי מעצורים הייתי צוחקת ואז הוא היה כותב...

צורות להפחיד את אנזל , 

לשלוח לו סרטון של תינוק קופים שנודה ע"י אמו מתייסר, לומר לו שאני אוהבת אותו כי הוא כמו הקופיף, 

לשמוע אותו אומר - 

"אני כל כך צריך משפחה עד שהישום הנוכחי שלה גורם לי לרצות לירות בכולם"

לומר לו שבגלל זה אני כל כך רוצה לעשות לו תינוקות ועדיף שיברח. 

לראות אותו נכנס להלם מערכות מצודד ושוכב הוזה, מטפל בבתו והוזה, מתוק ובמבי שלי והוזה . מנותק כתמיד - אין עליו.

הכל מגומגם לאחרונה כאילו זה המוות . 

אני מתחילה לנחש שאולי לא מספיק לרצות להיות בקשר עם אדם שישנה לך זה גם העניין שאף אחד לא רוצה , צריך ויכול להתמודד עם הפחדים שלך. כאילו ברגע שאתה שם אתה אפילו מפחד לפתוח את הפה- אפילו להקליד. 

הייתי אצל אנזל, 

הוא אמר שמשום מה כשהוא לידי זה מתרגם לצורך "לחלל אותי". קצת מוזר מצד אדם שפעם לפני הסתובב אלי והפסיק לדבר עד שהתיישבתי לו על הפנים והוא נישק אותי בלי הפסקה וקצת מוזר לתאר את הבכי שלי כשהוא דוחף לי אגרוף מאחור ותופס אותי בדיוק אחרי שגמרתי כשאני רגישה הרבה יותר ומכריח אותי לגמור שוב מהתחלה .

זה לא רק שאמרתי לו שאין לי אומץ לדבר עם אף אחד - אני לא מבינה למה מנסים כמו עם סיוון שהוא אמר לי כמו שאמרתי לו :"היא יפה מדי לדבר , אני מפחדת לפתוח את הפה ולאכזב אותה" והוא לא ממש מבין מה יש לה לדבר איתי- הוא אומר שהיא יפה ולא מוצא את הקשר בינינו. אז אמרתי לה את זה והיא הגיבה שהיא "קרה" ואולי אני במקום הנשי הזה שמתגונן (שזה מוזר כי היא קוראת לארי "כלב מסומם") וכאילו מרגיש לי שהיא מתגוננת מסיבה מסוימת ובשבילי הוא באמת במקום שהוא לא יפגע בזבוב בכוונה.

גם היה לי "שיח" מוזר עם שניר, 

שאלתי אותו מה אכפת לך מה אני חושבת הרי יוצא מדבריך שאני לא יודעת לחשוב והוא אמר שמסיבה מסוימת הוא נמשך אלי ואולי זה מה שרציתי למרות שתמיד מה שאני רוצה מתברר כסיוט לא עוד שאלה של מי זה ומה זה אלא להרגיש שאני לא יודעת כלום - 

אבל מרגע שהוא כותב לי דבר מה ומכתיב "שיהיה לזה ערך" כבר לא בא לי לומר מילה (אריה קורא לו אידיוט). אפילו עם אנזל קשה לי לדבר אבל לפחות הוא לא שופט. 

אולי 30 פעמים , רק להרגיש את התנודה ימינה ושמאלה למטה למעלה בתשוקה מהוסה . 

המשקה עלה לי בגרון , הכנסתי אצבע וליקקתי את ריח הכוהל והצמדתי מתחת לאף לרחרח בעניין. 

בהיתי בחלל, ישר בעיניו שהן עורף גמיש, משתרג כמו עץ מסביב ירכי עורקים וורידים.

הרמתי אגרוף מולך ונופפתי , כמו זאב ים זקן ונקמן .

כל כך הרבה מלאכים שחורים זרמו לי בדם, 

התגלגלתי מהמיטה חצי סיבוב וכמעט קידה וקרסתי על הרצפה .

לא צפית , הזדיינו כמו שפנים כשעצרתי אותך קדחת מחום , קדחת ממשהו והייתי בטוחה שאתה לא מקשיב למילמול השפתי הקצבי שהקצפתי לך במקום זרע .

עמדתי על 4 , אולי על 6 וניסיתי לא להקיא, 

לא צפית ואמרתי שאני צריכה הפסקה רעד לי הקול ורעד לי הכל. 

פתחתי ידיים רחב כמו זריחה , והנפתי V ניצחון בכל יד מפגינה מולך שלמות מעשה שלמות מחשבה בשפת סימנים בלי לדבר ואז הנעתי כל יד בתנועה צולבת נגדית כמו חיתוך מספריים , בשמים ידעו מה שאתה מעולל. 

ניסית לדחוף אגרוף לתחת אבל הצלחת רק פתיחה של 4 אצבעות, ואמרת שנבהלת כשהתחלתי לבהות בחלל ונעצרתי בדיוק על מידת הכמעט אגרוף שפתוח בלי לזוז מכאב. 

ישבתי מפושקת , שלוחית , שלוחה של גופך ונעצתי בך שיניים התקפלת מכאב והיד על העורף משכה אותי בין רגליך וסגרה עלי כמו צבת סרטן בירך שרירית , מיששתי את שיערך רך כמו משי וביד השניה ניסיתי להמלט חסרת נשימה , מקורקעת על הזין שלך ממלא את כל חלל הגרון - 

ולא יכולתי לנשום, שמעתי עקבים של שכנה מלמעלה וחשבתי שיהיה מצחיק למות כך חשוקה ופרוצה וכואבת על הזין שלך עם רעש עקבים מנחם מלמעלה ממך בקומה אחרת סתם כך , 

ודווקא כך אחרי כמה רגעים גמרת כמו שאתה תמיד גומר, לא בגראנד פינאלה או אנחה אלא כמו טעם ים מלוח מציף לפתע את הענבל והלשון טועמת והנה הגוף שלך מתכווץ בעווית וכל עזות פניך , הנשיקות שחנקת בלשון צרובה ובמרירות הלב בכוח בפי מתפרקות לתנועה חסרת משקל וצבע, צורה וזמן ואתה מתקמט , מתלקח ודועך כמו סמרטוט בלוי שנטשו אותו כל כוחותיו.

אתמול כתבת לי:

"נראה לי שמהירות האור היא גבול אולטימטיבי משום שאינה מהירות באמת אלא בו זמניות הקריסה להתפוצצות, ההתכנסות להתפשטות, ממש חווה איך משעה שיודע וחש זאת בגוף אני ממש רואה את ההד ודרכו"

יללה

עקרון הבחילה
תחילה
הגמגום שלי שורק
כמו קיטור קומקום
שיר לכת
עליז
פזילה מודעת
לתוך השחור שחור
הזה שלך
אחי הלא מודע
וקפל מחשבותיך
רוכס את פי
עמוד שחר לתום
נעילת ערבית
מנחה לי
על לבך
צמח מטפס
משתרג בדמיך
מותח נקודות
לעפעף
התשליל שגופך
מלקט כתשובה
ממני פורח
ירח מצהיר
ודיר חזירים
שלש רק
את שפתך
את ידיך
והעור מבעבע
כמו צוהר תריס
סמיך
מתוכי עולה נחש
מלוכד
בין פתח עצמו
לפתח מולדת
דרשני
הגד לי
את שאתה
משתלשל שם
כזך ואחר
הצל מפי
מימד אחר
ואפל להאיר
אותך

פוזה של מאהב

כשאני נושף לחישות
קרות ושקטות
באוזניך
אני רואה את השיער
על עורפך סומר
אני מתגבש באוויר
בחלל שבינך ובין השולחן
והמבט שלך
אובד ביינתים
יד רועדת
לב רועש
הכוס שמונחת מולך
מתערערת
ושיווי המשקל
מתחלף בנפילה
הכבידה של הרהור
זולגת לרצפה 
מציפה את הכל
זכוכיות אור וצבע
הבהק שתופס את עיניך
כמו שיערך המבריק
שעכשיו בין אצבעותי
ואני ער לטיפת הזיעה
שזולגת מעל מצחך
במאמץ מחשבה
עד שקע השדיים
מביט מפינת החדר
בחיוכי המוטה
ועקום השיניים
מריח את הגעגוע שלך
חצי מודע
חצי עיוור
ומפתל את חוט הכסף
שתמיד חוזר
ממני
אליך

עולם המים

שמעתי מצילתיים ,
התופים בראשי מחיאות הכפיים
כמו פטיש של שופט
כבד מעץ
הולם
הלב 
הוא הצמיד אותי שוב
לספה
כוח מבעית
של אחד שמחשל פלדה
הראש מתוח לאחור
כמו במין תפילה עתיקה
עיינים מתגלגלות לאחור
נוגעות באישונים
בו זמנית במין פזילה
והכיווץ של דמות
כפולה
הייתי מינרל המדויק
בו מרחה קלאופטרה את עיניה
מהרי החושך
וימת המלח ביוטה הצחיחה
הייתי המחט שדקר את
אצבעה העדינה
הייתי אבן צור בין שמים
הייתי צינוק
וצליל ממטרה
וראדר ימי מתמקד במטרה
וצליל מצילתיים
והד הפטיש
והראש פתאום הוטח חזרה
במין מיקוד מרגיז
היה שם מבט בין ערביים
משוך מצומצם
וחדות גוף
נעלם בעולם
התהום נתלתה לי
מעל הראש
כמו חרדה
והשמש זחלה מבין עבי רגלי
בצעקה
וקיר אחד
בודד
עמד מולי
ובין הכל
עד שרוצצתי
בו את הראש
כמו קריאת התרנגול
בבוקר.

אז אחרי שאנחנו "עושים סקס" (הוא דוחף מיד את הלשון בין הרגליים שלי לא יכול לחכות) ורגע אחרי שגומר הןא יושב שם במעיל השחור שלו ואם העין דלי רק נגעה בקצה העין שלו הוא מסיט מבט והידיים שלו מתאגרפות במבוכה בתוך המעיל שגדול עליו במידה או שתיים כמו טובע בו הוא אומר לי (אף פעם לא בשמי הפרטי אותו מעולם לא אמר)- 

"אל תביאי ילדים , זו רק דאגה הבת שלי סימסה לי שכואב לה הראש ואני מתמוטט מזה, לא יכול להמשיך" 

אמרתי לו שאני לא מבינה איך לסבתא שלי היו עשרה ילדים אבל סיפרתי לו על תשומת הלב והקשב בה הכינה לאמא שלי אוכל כי היא הייתה מקיאה מרגישות עצומה כל דבר שאכלה אם לא עדין וללא תבלון או שמן- 

והוא אמר לי : 

"כן , תמיד כואבת לי הבטן והראש אבל אני פשוט כואב. אבל כשהבת שלי ככה אני לא יכול להחזיק מעמד"

הוא ממשיך:

"כשהייתי קטן לא הייתי מספר לאמא שלי כשכואב לי היא הייתה נכנסת להיסטריה גמורה"

כבר כילד ועוד יש אנשים שחושבים שהוא אדם רע, הוא תקוע במעיל הגדול שלו מטה מבט מספר כמה מוזרה ושונה בתו והוא אינו מכיר אותה מכבד את זהותה ושותף לתמיהתה. האיש העדין ביותר שאני מכירה.