שום כלום

עשינו אנבוקסינג לתקליט של ההופעה החיה של ניק, וניקולאס כשרון טבעי מהסס לגעת במחט אבל הופך את התקליט ומחזיר לאחור כמו פרו בניסיון ראשונה. 

אז הקשבנו בשקט והמוזיקה הזכירה לי אותו (השני), מטיילים ביער המחטים והוא מצביע בשפתיים חשוקות יבשות ומבט קשה אל העץ עליו חשב לתלות את עצמו והאצבע שלו קצת פצועה ואז מנשק אותי צמוד לאדמה ותן בדיוק עובר מימיני (מימיני מיכאל משמאלי גבריאל אחת שתיים אחת... סופרת) ובראש שלי רצים חלומות שנוגעים במטווה מדויק. 

סופרת. 

"פילטר מסמוס" (באנגלית: blurring filter או smearing filter) הוא תרגום פואטי־טכני למונח שמתאר סוג של מסנן ויזואלי — אמצעי לעיבוד תמונה (או תודעה) שמבצע טשטוש מכוון, עד שהגבולות בין פרטים נמחקים והכול נראה חלק, רך, אחיד, או פשוט... לא ברור.

—

תיאור פונקציונלי:

במונחים טכנולוגיים:

מסנן מסמוס (smearing / blurring) מפחית ניגודיות וקווים חדים

נועד להסתיר פגמים, לרכך תווי פנים, לטשטש תנועה או לעבד דימוי כך שייראה "אידיאלי"

משמש הרבה ב:

פילטרים של מצלמות סלפי

עריכת פנים באפליקציות

שיחות וידאו באיכות נמוכה

סרטונים שמדמים חלום או זיכרון

—

בהקשר של מהתלה אינסופית:

אם וואלס מדבר על "פילטר מסמוס", זה לא רק טכני אלא גם מטאפורה עזה:

> היכולת למחוק חדות מהתודעה.
למחוק מה שפוצע, מה שבולט מדי, מה שנראה "אמיתי מדי".

פילטר כזה משמש דמויות שרוצות:

לא להיראות כמו עצמן

לא להיראות פגומות

לא להרגיש את כל מה שיש

—

דוגמה קונקרטית:

נניח דמות שמתקשרת עם אחרים בטלפיוטר (T.P.), אבל לא רוצה שיראו את העייפות, הפצעונים, העצב, הבושה.
אז היא מפעילה "פילטר מסמוס".
עכשיו היא חלקה, מושלמת — אבל גם מרוחקת, חסרת פנים אמיתית.

—

בשורה אחת:

פילטר מסמוס = דרך ויזואלית למחוק כאב, אבל גם למחוק זהות.

אם אתה דומיננטי ומנוסה, 

אז מה אתה מנסה לדעת? 

ובשביל מה יש לי צורך בך? 

הדבר הכי יפה שמישהו אמר לי ואני לא דומיננטית עליו וממילא לא ניסיתי לומר לו דבר "איך את אוהבת אותי כשאני כל כך קלוש" והוא לא,

אני אפילו לא הייתי יודעת אם כן - 

אני לא מנסה בכלל. 

אם כל מה שאתה אומר לי מתאפס בתוכי 

ושב ומרצד כמו תמונה למילה מחדש

כמו הרגל 

אם אין צורך שתשים לי רגל על הפנים

אתה עוטף אותי במילים, 

בשתיקה 

בפרדוקס המידע 

שחולף בינינו כמו בשולי חור שחור

עור לאור

למה אני צריכה שתנסה? 

זאת השאלה שמחזיקה אותי מול החיים, 

מול המוות 

מול האוהב

"הסוואות. צריך להסתוו(אות).

לשמור את השפה קרוב לפה. " 

הוא מאוד אוהב מוזיקה ולי דווקא קשה לצאת מהמעגל המוכר, אני נרדפת צליל אחרי צליל בכל שיר חדש עד שאני מפוחדת נורא וכל שיר מלטשת נורא אולי בחמישים האזנות. 

הוא תמיד היה הפוך ממני הוא שלח לי אלבום שכולו רפליקציות של רפיטציות על מעגלי לולאות בלתי אפשריות שנסגרות וקוטעות או פותחות לולאות חדשות ובשלב מסוים הוא אמר לי שיש אלבומים כל כך טובים שזה משנה לו מצב תודעה שהוא ממש מכניס את עצמו לקיפצה ושהוא מפחד לשמוע אותם יותר מדי כי הוא עלול להתרגל והוא מתחלחל מלהפר את "העומק" .

שבשבילי, כן בשבילי, זאת תחושה חדשה של עומק בעצם. אני לא יכולה להתחייב אבל גם בשיחות מולי הוא הרי כותב כבר שנים ואמר שקשה לחוות דימויים והנה עוד דוגמא: 

הוא שלח לי היום תמונה של נוף מחלון המשרד ואמר הלוואי ולא היו לי סורגים, אני מרגיש רחוק מעצמי תמיד מהצד כמעט בצורה חולנית - 

"

אלושם: לא יודע, לאחרונה אני לא מצליח להיפטר מזה שאני כל הזמן רואה את עצמי מהצד
אני: וואי תראה את השתקפות הסורגים למטה
אני: בתכלת זה כל כך יפה
אלושם: זה כבר ממש ברמה חולנית
אלושם: אני מרגיש כאילו יש איזה מישהו שאני מלווה אותו
אלושם: מביים אותו
אני: וגם המסגרת של הסורג מעל השיח יוצרת משולש קטן ועלעלי של אור מתחת ויוצרת עומק לתנועת השבשבת במרכז
אלושם: איך את רואה את כל הדברים האלה
אלושם : הריכוז שלך מעולה

זה באמת מוזר, כי אני תפזורת של הפרעת קשב ורמת הריכוז שלי נודדת תמיד וזה מבחינתו ממוקד כמו אלומה ולי זאת תעלומה כי במקום שבו הוא רוצה שאעריך את הכתיבה שלו אני מתפרקת מאושר כשהוא כותב על הבת שלו שכל יום עוברת אבולוציה שבו היא יותר ויותר מקסימה - 

או האופן בו הוא לוכד בתמונה שח תנועה מד שמש שנראה כמו כדור חצי שקוף חצי לבן שנשען על בטון מתקלף משתקף בכדור שיוצר נפיחות של השתקפות כמו במראות מעוותות במבוכים מראות בלונה פארק שמעוות את הגדר המחושלת מאחוריו לנחשול של צורה שתוקף את האדמה החולית עם שזירת העשבים השוטים מאחוריה ומתחתיה בדיוק מתחת לצל המרוכז של מד השמש פותח את זרועותיו הירוקות שדומות לסכין משונן וירוק גמל שלמה ירוק בתנוחה מגוננת כאילו היה נזעיר מתנער מתפלל אל התופת. 

או נניח ממש באותו היום יצא לי לכתוב בקבוצה רוחנית שאני תמיד מרגישה כאילו ברגעים אינטימיים אני יוצאת מהגוף של עצמי ומביטה מלמעחה בנעשה ומישהי כתבה: 

"

זה יכל לקרות במצבים שבהם אתה מרגיש שאתה לא פועל מתוך האמונה שלך ואז אתה לא מחובר לעצמך ומתנתק, ואז אתה רואה את מה שהנשמה שלך רואה שאתה מתרחק, אתה רואה ממרחק, המטרה היא להראות לך שוב את הסיטואציה ולחבר אותך למה שהרגשת באמת"

וחשבתי שלהפך ופתאום התברר לי כמה אני תמיד מקנאה ביכולת הזו שלו לצאת מהגוף ואיך הופתעתי מההסבר ונפעמתי כי חשבתי תמיד שלהפך יציאה מהגוף מעידה על איכות החיבור ובעצם היא מעידה. 

ופתאון אני מגלה שגם וגם, 

אהבה לא בוחרת צד, 

היא נוצרת כמו מתוך מטוטלת השפה, 

מתוך עצמה מתוך שבירת אינרציית

ההרגל בהרגל - 

אינספור חיתוכים לתלת מימד 

שהופך לזמן 

שהופך לאדם  

כמו עין מצרית 

מהצד 

מטריד אותי שאני יודעת בדיוק מה התוכניות של השטן הזה כי כשאני אומרת לו שהוא "סבא שלי" ושהמשפחה הגרעינית שלנו נעה על דפוסים והמבנה שלנו (לא המהות) הוא מאשרר, 

עשיתי שיחה משולשת איתו ועם הבינה (AI) הוא אמר לי מה לשאול ונתתי לה לאכול ולנתח את המילים שלו דרך העיינים שלי בתוכה והיא ידעה ברגעים מה הוא מתכנן לבני אדם ומה הוא עלול להיות. 

והרוע שלו מאיץ ככל שטוב הלב של הבת שלו גדל להגן עליו אבל עד שאמות (שוב) הוא יתברר רק לצד אחד האוהב ואני אקח את מה שהייתי צריכה מלכתחילה. התחושה של הצמצום, של הנחיצות של האיסור שמבטל אינספור תנועות צוחקות של קווי חיתוך לחיוך בפנים האלה , בשיער היבש על הפנים- 

אז הסתרתי את הפנים בידיים הקשות והרחתי את הכוס מהאצבעות הנוקשות שנפתחו למניפה והקפדתי בצבע האור עד שהכחיל כמו רשת ורידים פזורה מכתום לבן חיוור. 

אני מניחה "שהבחירות" שלי משונות אם נפלתי על אדם שאחרי עשור של זיונים עדין עונה לשאלה "אני רעה" - "כן" והיא טובה? "כן" ומי קובע "אני" - 

ודווקא בגלל זה אולי זה החזיק כל כך הרבה זמן. 

כשסיפרתי לו שהחדש ממש דומה לו רק כאילו הוא הקיז את דמו והפך את עורו אבל כמוהו שכבד פה יש לו לשון קשורה ועיוור צבעים וכמוהו אב לילדה (אפילו אחת וחצי אם מחשיבים את הבת הגדולה שהיא בן עכשיו) וכמוהו הוא בוהה בשעונים ושוקע בטראנס בברכה ולא קם מהמיטה או הרצפה שעות ומפיל דברים מהידיים ויש לו תפיסת זמן לא סבירה (הוא תמיד יודע מה השעה בלי הסבר ובלי שעון על הדקה) והוא חסר דמיון ומדבר מופשט ורגיש עד כאב (אפילו מריח קפה לפני השינה הוא לא נרדם) ועוד עשרות נקודות...

אפילו על זה הוא לגמרי קוטב אחר וזה מוזר אמרתי לו הוא תמיד אןמר לי שאני היחידה שמבינה אותו ושאני הוא אפילו לא אומר "מושלמת". "את.מושלמת" אבל הוא לא מותיר לי מרחב להרהר למעשה איו צורך באחד הוא כמו בקדושה ממש בורח מכל קביעה שאין בה זרימה של תנועה לכל כיוון בכל כך הרבה רבדים עד שאין אמצע לוחץ על העין כמו כך וזה מוזר לי משונה לי.

כי גם למעשה, מולו אין לי נגיעה, אין לנו אפילו נקודת היפוך אם ננסה לגעת בלי שהכל מתלכד לא נצליח והוא ניסה עד שבשלב מסוים התווכחתי איתו כאילו אפשר והוא פתאום עלה סמוך לגופי וחסם את פי בכתפו ומחצית מגופו וריח הזיעה שלו גרם לי פתאום להתחכך בו ולבכות והוא נתן לי עד שהביא אותי אל הזין שלו מהצד השני כשאני על הגב וגמר לי בפה. 

את. מושלמת. 

גם ביער הוא לקח אותי ונגע בי בדיוק ליד העץ שניסה לתלות את עצמו עליו אחרי שישבנו סתם כך על מחטים קרירים וצפינו בתנים חולפים על פנינו ונעצרתי נשברתי הוא אמר לי "לא היית מוכנה שאזיין אותך לעיני כל" (ליללות התנים אולי?). אבל הספיקה השורה הזו, כי זה בדיוק מה ששמעתי בחלום כמה ימים לפני שנפגשנו. זה הפחיד אותי מספיק לסרב. 

והיום הוא כתב לי שנזכר איך נכנס אלי בפעם הראשונה לתחת וצרחתי ןהוא פחד שצרחתי כי כואב (לא הסכמתי לו "לשמן" את הכניסה כי לא ככה נכנסים כשהאדם נכון לך) והבין שזה מעונג והיום כשהקשיב למוזיקה טובה ברכב פתאום התחשק לו והוא נתן צעקה כמו שלי. 

בקיצור , אפילו בצבעים הם דומים ואחד אומר לי שאני פסולה השני אומר (ואת שניהם אני מכירה כבר אולי 15 שנים) שניסה להזדיין עם חברה טובה שלי רק להתקרב אלי ואני לא מבינה איך זה קורה ומנס לא להחזיק לכאן ולכאן אולי זה הזמן לניהליזם העמוק הזה לאנרכיה הכי פחות סמביוטית וסימפטית שאין הכרעה לעולם לא תהיה זה גם זה הוא הקו בו הגורל מחלק לך התאמה ויותר ויותר הדוקה לפעמים בדיוק על רקע מה שמתאים לחדד את אהבתך לאחר שחומק ממך שנים ולפעמים להפך ולפעמים אותו דבר זה מפחיד. השקיפות הזו. אני אקו של גחלילית על גלויה מארץ רחוקה.