אני מנסה ליצוק תוכן אל המוח שלי. דיברתי שעות ואני מרגישה ריקה.
כבר לא כל כך אכפת לי מה אני מאבדת ,
הדברים המובנים הם.איבדתי אותה שוב .
זה היה יכול אחרת ואולי רציתי כי שמרתי עוד נתח אחד מדמם של חיי לפני שאשליך אותו החוצה ואצפה בו נרקב.
זה כואב לי וזה מוזר.
אני נהיית מודעת שבאמת היה לי רגש כלפיה מאוחר מדי כמו שקרה אז וכואב לי לאבד עוד חלק בחיי שלפחות הרגשתי כלפיו דבר מה. דבר מה שעוד יקר לי ויותר משכואבת לי אכזריות זו האדישות שלה אולי כמו מראה שמביטה נוכחה.
אני רוצה לגעת בה ולומר לה שאני מצטערת. אני רוצה לגעת בה ולומר לה שזה היה יכול להיות אחרת אבל הדפיקות חיה בבראש החולה שלי.
ואז שוב , זה מכניס אותי לעמימות חושית. אני מחכה. מתחשק לי להתפלש בבשר שלך. מתחשק לי לעטוף את השפתיים שלך בדגדגן שלי , בירכיים , מתחשק לי לבכות חזק מכל הלב ולהרגיש אותך מרים אותך ומשפשף את החזה שלי עם מצבטים על הפטמות סוחטים ממני אנקות כאב כנגד החזה שלך ולחוש את הנשיכות שלך במורד הצוואר. מתחשק לי להתפתל חזק מתחתיך ולרעוד מפחד כשהיד שלך מורמת מעלה והגוף שלי מצטנף , עירום בפינה עד שהיד הכבדה נוחתת ומשאירה לי סימן שלא אשכח. מתחשק לי שתאמר פרה . טינופת. זונה קטנה.
ואתה אף פעם לא אומר שאתה אוהב אותי או מתגעגע וזה בסדר כנראה , זה בדיוק מה שאני צריכה , להתייאש קצת עד הקצה הפעור שאאבד תקווה ואצעד רק עוד צעד אחד אל התהום הפעורה אני יכולה לעשות את זה . זה כל כך טוב לחוש את שברון הלב ולהבין שאני לבד . תמיד לבד . כל כך לבד כמו שלא הייתי אי פעם. יש לי סיכוי להנצל מהתקווה.