לא בטוחה שאני מבינה את הצורך של אנשים לשתף דברים. אבל חשבתי אולי לכתוב לעצמי תזכורות. כמו קווים מנחים לקיום . אולי סתם תמונות תודעה.
דברנו כשעוד היה לי את הדבר הזה שעושה אותי פעם ב פחות טיפשה ואז אני מבינה אותך על כל הגוונים שלך, על כל הכמעט גאונות החד פעמית שנדמית לי בכל מילה שלך.
אמרת לי שאתה לא יכול לבחור בכלל , שאתה לא יכול לענות כי אתה לא בחירה אתה העדר הבחירה ויש תמיד 4 תשובות בשרוול או יותר . שאלת מה אני רוצה (אני רוצה לומר לך לא) ולא יכולתי לומר אני בכלל כי כל כך הבנתי אותך ואז שכחתי.
שלחת לי תמונה של הבת שלך מאחורי הדבר החושי הזה , המחוספס והרך מיטת חתול ורודה והשיער שלה לבן קש מביטה בחצי מבט שלא לעבר המצלמה הרכות , הצחות , הצהוב קש לבן נמזג בורוד. לחתול שלך יש קול מתחנן ופקוע, פצוע של יונק שמחפש את השד של אמא חתולה הגדולה.
אמרת שהילד שלו בן השש (על הרצף כמונו) חכם נורא. עם חיוך וחצי מבט שלא עושה טובות אבל גם שלא עשה רע לאף אחד. יש לו תלתלים יפים ולאבא שלו שלחתי לב שחור כשכתב לי שהוא חושב שהכל סובב מסביבו (בגלל שאף אחד לא רוצה להתחבר לילד) ואמרתי לו שהכל באמת סובב סביבו. לב שחור. התכוונתי לזה.
הידיד שלי , מרבה הרגליים , הוא לא ידיד הוא כמו מסמר שנדבק לנעל. אני לא יודעת איך מקלפים בלי לפגוע. אני מתחמקת משיחות . ממילים . מתשוקה . הוא שיכור ומועד ובועט אבל אולי קרוב יותר אלי מנסר לי איך אחת מחקה אותו אחרי שמונה שנים כשלא החזיר לה תשוקה , כשסרבה לתת לו תשוקה. הוא אמר שהמהות שלה היא להיות פתטית. זה נשמע נחמד ונורא בו זמנית. אין לי תשוקה כזו . לפחות לא לפניו. אני תוהה מה מעורר אותה ולמה הוא נשמע לי כמו צרצר בכיין וכמעט מציק ונלעג. אני אני אני. אבל זה בדיוק חוד השבר שגורם לי קצת לדמם את הלב. אני מרחמת אבל גם קצת פרומה על זה , פרומה בקצה גם אני ראויה לרחמים. לפעמים.
הייתי אצלך. היו המון רמשים על מסך גדול ובוהק וקופיף קטן ובהיר עם עיינים גדולות ירוקות בגודל אגרוף או אגרוף ורבע הזרוע ואמרתי לך שהוא מזכיר את הבת שלך.
נשכת אותי. מעכת אותי. שמת אותי על השפתיים שלך ואחזתי במיטה , השדיים היו מעגן , עוגן יציב , את הידיים שמתי על כדור פילאטיס כזה והיציבה התחלפה , נשענתי עליו ומעדתי כמעט על הלשון שלך אבל התאמצתי להגביהה את האגן. גמרתי עליך והייתי פרועה. לא סמוקה רק פרועה.
דחפת לי אצבע לתחת , שניים , שלושה. זה מוזר השיחות שלנו. אני לא נמשכת לצרכים בשום צורה או אופן ובכל זאת אני יכולה לומר שאני אחרבן לך בפה עשר פעמים בשיחה ושאני שונאת אותך ואנחנו נאהב נורא כי אמרתי שאתה מגעיל ואתה אמרת שאני זונה ואתה זקן ואני מכוערת ושנינו חסרי ערך בכלל וזה יפה נורא. אמרת לי שמאסת בי כי שמתי זין של מישהו אחר בפה והתכוונת שלמרות שאתה פתוח נורא יותר מכל אדם שהכרתי מתפעל מקיא , שיערת חתול , רמזור , עץ , גומיה מתוחה ברחוב והרגל שלי משום מה אז איכשהובלי להפגין קנאה בשבילך אפילו להחליף עם אדם אחר מילה גם כשאתה מת פצוע ממך . איתך. כי איזו עוד משמעות יש לזה שמישהו מתקיים לצידך. מתעוות איתך. אתה לא יכול לסלוח כי ברזולוציות שלך - כל פעם הייתי צריכה לנהל שיחה עם אחר , לעזור לך כי אתה כמו אילם. אמרת לי שהקול זה הבית שלך ואתה לא יכול לחלוק אותו עם אחר. משעשע בעיני שהמצאת המיליניום בשבילך הייתה קופה אוטומטית לא לומר לאף אחד אף פעם מילה . לבד. עזוב . כאוב . בוטה ופסיכי נורא. אני מחבבת אותך נורא.
נתתי לך חיבוק שמת לי בפה , לא הספקתי 30 שניות , דקה אולי שלוש אם אגזים וגמרת לי בשקט ועוד ציינת שכאבו לך הביצים כבר שלושה ימים. אחר כך החתול הפקוע שלך עם היללה הכמעט שבורה התחכך בי. צפינו בסרט על בילי ואז על א.ק וכיביתי את הטלוויזיה כי מאסתי במרחץ הדמים (היא עדין אדם שאני מעריכה נורא). חשבתי על זה שהיא קראה לכל השתדלנים לרצוח אותה וכל הקריאות היסוי וביזוי שספגה , כל האנשים ציפורים וחשבתי שזה מוצדק נורא.
נישקתי אותך . מחית את זה בסדין. לא היה קרח ולא היית גביש שמקרין את החיים חזרה אבל אולי נתת לי משהו לפני שנים או היום כי אין זמן בכלל גם שאתה בודד נורא ומבודד אותי עוד יותר. דפקתי את הראש במזרון. שאלת אותי למה אני עושה את זה דווקא עכשיו. לא מצאתי שום דבר רומנטי בזה שהזרע שלי מרוח על הפנים שלי ונקרש בענבלים . אמרת שגם הבת שלך ככה ואתה משום מה לא . נתת לי כמה מכות קלות על הירך ועל החזה לבדוק. לא אהבתי את זה. אמרתי לך שאולי בגלל שאתה בן והיא בת , הבת שלך. אמרת שאולי כי זה נשמע הגיוני (זה הכי שהכרתי בקיומם של מגדרים אי פעם).
שאלתי אותך אם העץ בחצר , ממש מול החלון המוגף בחדר השינה עדין עומד. שיערתי שנשרף כמו שקורה בחיפה ביערות צפופים. הנחתי שנגדע ועקרו אותו פקחי העירייה. אמרת שהוא עף ונשבר ברוח חזקה וזה הצחיק אותי כי עץ כל כך חזק, רחב וגדול כמה מטרים ומטרים אפילו רוח פרצים לא תכופף במקצת. חתיכת רוח אמרתי לך והרגשתי הקלה כי העץ הזה שתמיד צפה בנו וליבלב הגעיל אותי נורא. עליו כתבתי פעם שאתלה את העור המרוקן מאדם שלך ואקבור למרגלותיו כמו ג'ולות מדממות את גלגלי העיינים שלך אחרי שארוקן (עם כפית) מארובותיהן. זה נכון שבהמון מובנים היית אבא שלי אבל שמחתי נורא.
ועכשיו יש לי את הריח שלך ואני תתתרנית בכלל אבל זו פשוט התחושה.
