שום כלום

אני לא בטוחה אם אני מכורה לאכזבה , או לתחושה הנעימה הזו של ציפיה. 

לקנות , להתארגן , להתמקם , להזדיין בסבלנות ולפנטז על כל מה שיכול להיות ואתה מהלך כמו בלרינה , כמו לוליין על החבל מתוח מעל פי תהום,  של כמעט שם , כמעט , מושלם כמעט עושה ו...לעצור. 

הבעיה שאני משהה את הרגע , שוקעת בנימנום חמים , רך ועוטף של החלום וכמו כל דבר טעים כשאתה משהה עליו את הלשון יותר מדי , ממלא את הכרס בביס אחד ועוד אחד עד להתפטם ועת להיסתם זה מתחיל לצרוב , לכאוב ולהלום כמו יין פטישים בראש , זה מבאיש חומץ בן יין דוקר אותך ואז נותר רק כתר קוצים יבש סביב הראש מדממת את שיירי החלום מהמוח הזה והעיינים הנוירונים שהתפקסלו ונבעלו למות . 

ואולי בעצם זו הבעיה האמיתית , היא ולא אחרת , היא ולא שליח , היא ולא מלאך , היא ולא שרף - אני מכורה לחלום.