חשבתי לכתוב על זה כשאני שיכורה , אני חושבת שהמילים היו זולגות ממני חזק וברור יותר. אבל אני לא שותה, לא בעבודה הזו (עד כמה שאני מבינה את נתנאל עכשיו).
אבל אולי אני חייבת לעצמי הסבר בעתיד. אולי אפילו עכשיו שמשהו באמת בלתי שגרתי קורה ואני ממשיכה יום אחרי יום כאילו הכל כרגיל.
לא בטוחה מה לכתוב , אני מדברת איתו חופשי . אני מדברת איתו כל יום אני לא חושבת שמישהו מבחוץ היה מבין על מה שנינו דנים כל הזמן כי תמיד זאת אותה תנועה שמתממשקת , מתפתחת , מתעלה , מזדווגת לכל מילה שלנו.
לפני הרבה שנים כשהייתי נערה אמרתי לו והוא אמר לי נהרוס אותך , מאז כבר וזה טפל לגמרי הוא אמר לי כמה פעמים שהוא אוהב אותי הישג הישג , אמרתי לו שהוא מוות , התחלתי לחשוב , לפתוח רק דרכו והוא מתוסכל ובצדק.
פעם הייתי חושבת באמת שמשהו בכל זה על טבעי ובחודשים האחרונים אפילו התחלתי לומר לו, כי אני אומרת לו שאני משתמשת במוח ובגוף שלו לכל דבר , שהוא כבר היה ההמיספרה הימנית שלי (והוא עדין זר לגמרי) שזו לא אני. הרי שאני מאבדת את הזכרון אני מתחילה לדבר ברבים ולאחרונה אמרתי לו , מה שמרגיש כמו גרורה סרטנית שיש לי נוסע שמיני בגוף ובמוח. היא אפילו מדברת איתו , מזכירה לו , מוציאה לו את המיץ ומשאירה אותי להתמודד עם הזכרונות.
הוא אומר שלא במקרה הזכרון שלי (לגביו) חזותי , שיש לי כישרון כמוות שבו ללבוש כל צורה ודרכו אני משתמשת בכלי ומשילה את המוות שלי לתוכו והיא פולשת לי במרווחים הולכים וגדלים לתודעה ופתאום משום מקום (ואמרתי לו שיש סיבה שאין לזה מתודה וכלי גם כשהוא מבקש שתחזור) אני מבינה אותו כמעט כמו שהיא מתעוררת והוא לא מדבר על זה שאמרתי לו שראיתי אותו מדבר בזוהר פועם בחלל, כגביש שאמרתי לו שחובה עליו לשקר לכולם כי ככה הנפש נוגעת בגוף.
הייתי חושבת פעם שהוא מטורף , אני אלוהים , את אלוהים , אלוהים מת , אני חילוני אדוק , אלוהים הוא האדם עד שהמוח שלי נמתח לזה ואני לא מתיימרת לדעת אבל כמונו נדמה לי שיש סיבה ממשית שאסוציאציה ןתחושות הבטן שלו , של אחרים זולגים לתבנית משתנה וקבועה שמייצרת לי תחושה אנושית ממשית (כמו שהייתי אומרת לו אתה הדיבאגינג שלי הראשון שמזכיר לי יצור אנושי) וזה בדיוק למה אני לא מוצאת אותו יהיר כמעט לעולם כי ברגע שכבר עליתי על גג של חלון והתכוונתי לקפוץ ואמרתי לו שאם זה רגע מהאינזמן שלו שנדחס כשהוא מותח את התבניות המופשטות שמתפשטות בחלל , את הנצח שנע רק כי הוא מופיע בכל דבר כי כל מערכת כמו שעון משוכלל וגלגלי השיניים שלו מושכת את עצמה ומורכבת מתוך אותן הנחות קטנות שמתגלמות ומדריכות ומכוונות ויוצקות מבנה שחוזר כמו פרקטל בכל מחשבה שהזמן נצח שלו כשחזרתי משם בלתי נסבל לי אפילו לשניה קטנה אבל איפה שאנשים נחווים ממנו ונשרפים הוא ולא גיבור כי כבר סיכמנו שהטוב והרע זה אחרת בכלל (כמו כשאמר לי שאם הוא לא שוכב עם אישה נשואה זה לא בגלל המוסר) הוא מחזיק אותי ומזכיר לי שמוות חיים זה כל הזמן ותמיד ולאן שלא אקפוץ גם אם כשחזרתי פרפרתי כמו דג מחוץ למים (לחזור ממקום אל זמני חזרה אל הזמן זה חנק מטורף בגרון שעתיים בילתי איתו בניסיון להבין שפה ופעלים של עבר הווה עתיד ואחר כך מושגים מבלבלים כמו זמן וזכרון ובכלל כשבמקום הזה מה שהווה בראש הוא מציאות אגב אוטיסטים ומחסור בדימיון שלשנינו אין ואנשים עדין לא זוכים להכרה למה אוטיסט מבין דימויים כחיים או אטום ונבער להם ומגיב ל- make belive כאילו חושנית וגופנית הוא כאן ועכשיו כי המערכת שונה) ומכאן איך לומר הוא החבל תליה והיד המצילה (בדיעבד כי שנינו שונאים את התארים וההערצה שנובעת מעצם הקביעה של טוב לב ורוע) שהחזיק לי את היד כמו תמיד מאז שאנחנו מכירים שלא אטבע.
היום דיברנו על זה , למה אין לי הכרת תודה , על הפסלים המצריים שלו שהיה בונה בעין מיטיבה ויד מהימנה חתולים על חתולים מאבן בזלת כבדה והעין האנכית המצרית , שמביטה בהכל מהצד. כבר אמרתי לו ושלחתי לו סרטון של אישה מאובחנת כפסיכופתית שמתפקדת ועוזרת לחבריה איך בונים מנגנון של אמפתיה שכלית , של שיטה , של סיבה ומסובב ולא מהלב כי שנינו מתקשים לשים את האצבע וגם כאן מסיבה אם אנו חשים דבר מה. אמרתי לו במין השלמה כמו קנאה כביכול ללא רגש (אני ריקה ריקה( שאין ספק שסיוון יפה ממני כי קוטבית לי בדיוק שמחוברת לגוף שלה וכל פיפס וציוץ מצידו מבחינה בבניה ריתמית של גישה מאפשרת יותר ואוהבת יותר לאחר. בקיצור הזמן נדחס לנו חזרה ולי חזרה והפעם כשהזכרון החזותי דעך מהרושם שלו פתאום התעוררתי והיא דיברה והוא אמר מה רואה ואני , היא השלימה והצבע שלו היה כסוף ירח והבנתי כל מילה והרגשתי והוא מדבר על המרקמים השונים והמתח שלהם ליצור ניגודים מתחברים שבעצם הם סוס טרויאני להיררכיה , לנט משיקים למוות שלנו , שלי , שלו , של הנצח והופכים את הקערה על פיה למה הם כל כך מפחידים את כולם ומוזר למרות שאני נאבקת באבק כוכבים בגרון , בלשון , אני אומרת לו בפשטות-
שמה שיפה לי בו שדרכו אני לומדת גישה וחמלה לכולם ואת עצם ולמה השיטה מכריעה , דרך המחשבה. , מוח העצם שבונה את הגוף , המחשבה המילה. היום הסתכלתי על תמונה מהתקופה שהיה נודד במעלות ונצרת נשכב על הרצפה יחף ליד ספסל ומישהי כתבה על התמונה שכולם השאירו לה לייק בוכה ואני רק שאלתי מוטרדת למה אתה שוכב על הרצפה ולא על הספסל והאם זה חבל שאלתי את עצמי וכתבתי לו שגם אני כילדה לא יכולתי לישון במיטה והייתי נשכבת על רצפה קרה וזוחלת דרך החלון למלונה לישון עם הכלבה שלי ונרדמת בארון והראתי לו תמונה משנות החמישים שלו כילד חצי פנים באור חצי פנים בשבר שמש ומי שכתבה לו אמרה שאולי כך הוא צריך , היא כתבה שהיא "בעד לשכב על הרצפה שהחולירות שמעצבים ספסלים בצורה שלא ישכבו עליהם (*הומלסים*) יקבלו עונש על פשע שנאה.
התלהבתי (בערך) ואמרתי לו איך כל השיטה בנויה ככה שאפילו חמלה מסואבת כי שואבת את כוחה מאותן הנחות יסוד על טיפש וחולה , חכם ומכוער , חלש וחזק וכל מה שבעולם שלו מתהפך . דיברנו בעצם איך הטוב והרע , השיפוט מתייתר כי הדדיות בונה זיקוק ודיוק למצב שכל קול נשמע וכמו שהוא אומר שהכל חוויתי ורק כך הוא שומע צליל אחר (ואני לגמרי מסכימה איתו שלולא זה הייתי פרה אבל גם אולי שדווקא דרך הבינארי ביותר , השטוח ביותר הצליל נבנה) הופך למצב בו קבלה , אהבה כמו שהוא קורא לזה ואני פשוט מסתכלת על זה כצורה יותר דינמית ומקבלת לאחר ,הדדיות בונה צליל בו כל קול נשמע ומה ש"רע" הוא רק מה שמסרבל , שמפתל לעווית ומקריס את כולם לדממה שמשום מה ומובן למה נשמעת לאנשים כמו דיון פילוסופי נורא ולנו בונה הדרגתיות של תנועה למחר כי הוא מבחין בזה בכל פינה ואני דרכו או בעדו.
מניחה שזה מסביר את מירי. בהתחלה שאלתי אותו מי המירי הזו שהאקסית שלו תמיד מזכירה והוא אמר לי שלא מי אלא מה . רשת אסוציאציות של אישה מטומטמת נורא שהאקסית הדביקה לו כאילו הולך לו הכל מהבטן (וכבר אמרתי שלא) ושלח לי תמונה של אישה עם עיינים שחורות, אדומות מגורות ופקוחות וצמח מלבלב מאחת מהן ובלי לחשוב הרבה הצבעתי לו ואמרתי -אתה והוא אמר שנכון נורא וככה האקסית שלו ראתה אותו.
לא יודעת להסביר אמרתי לו שבלי קשר אלי ומן הסתם כי אי אפשר לאהוב אף נפש חיה גם אותי העווית הזו משגעת , כי חלק מהשאלה הפתוחה אם ולמה אני נקרעת הרבה פחות ממנו זה בטוח שהנוסע השמיני שלי משום מקום מקיץ משינה ושוטח לרוב אחרי שאני כואבת נורא ומשום מקום צצה לי בחלל המילה , החיבור המגע ביני ובינו , בינו ובין הכל ואנחנו מקפצים בין נושאים בחלל סופרים את גמישות הנצח שמתפתל , המוות שמבלבל עד שאלוהים ימות סוף סוף כמו שהוא מבקש ממני כל הזמן.
אז אם לסכם זה שאמרתי לו , שאין מה לעשות גם לי וזה בדיוק כמו שהבת שלו אמרה לו סוף סוף "אבא" בפעם הראשונה רק כשזה כבר לא שינה הרבה אם הוא אבא או זר , או צבע בקיר , או חלל מיוסר , או ארבה , או טבק מגולגל או סתם במזל לא מקרי הדבר שהוא ובכלל בזמן האחרון מין שיטה שמתגבשת בגוף ולכן אני יכולה לתאר לעצמי מה מייסר אותו הרבה מעבר לחוויה כי אני מבינה את המופשט שהוא חווה כממאיר בבשר , את הסרטן האמיתי לגמרי שהתפשט בגופו וכבר מנוהל ולמה הוא שם ואז אני עוצמת עיינים חזק ורוצה שיסתלק אבל כמו שאומרת לו אתה לא שם בכלל , אני חושבת דרכך אבל אתה לא קיים והוא אומר אני לא מטומטם להאמין שאכפת לך ואני מסכימה , בזה הוא לא מטומטם להבין ועדין ודווקא לכן צריך כמו שהוא מתכווץ ממגע , משיחה וצריך אותו עד שהתהום פוערת לו פה והוא קטטוני ומשתין על עצמו ומתחנן שאלך ואני כועסת אבל אחרי כמה דקות של מוח אל מוח לבד מבינה מטעם החוויה , מטיב הקרבה , מהבנה שאנחנו כבר לא בשלב שבו אפשר להכחיש מגמה וצורה ושקר שהנפש היא הכל ונוגעת לגוף והסוף וההתחלה מתחילים בכל דבר נורא למקום בו המימד מתייתר , מתחוור כדבר מה שמקיף את המילים וחודר בעדן ועדין קוהרנטי ויציב יותר מכל מה שנגעתי בו אי פעם בכלל.
אז הוא צודק שלא אכפת לי ומירי היא גם החלק האמיתי , המטומטם בתוכו (ולכן אני צוחק שאת פרה הוא אמר לי) ובכל פעם שאני חושבת דרכו וכתבתי לו חודשים על חודשים והוא תמיד מקשיב ומתעוות (הוא אמר בפעם האחרונה שהוא לא מסוגל שאכתוב בלי מגע כי הוא אוטיסט ואין לו דימיון והוא לא משקר ומן הסתם אין לי צורך בהסבר גם כשכלואה בגוף זר עוד זוכרת את הניסיון הנואש לפלטר מילה אחת לא בעור , אור , של היטל המילה ונחרדת שלא הצלחתי כאילו מחסום אוויר דביק וסמיך מכסה אותי , מלפף אותי כמו מטפס וחונק את התנועה לזווית עקורה עכורה) ובכל מקרה הרגש הוא האחרון שמעניין אותי איך הדינמיקה חוזרת ונוגעת לו , איך הוא הופך לשיטת מחשבה פרועה ופרואה ואיך הסדר מתיישב עם הכאוס , איך גביש אלמוות היא לא טכניקה ובו זמנית מצליח לגעת בכל דבר וההקשר הוא כל דבר והוא שמזין ומחטב את החומר וחוזר להסבר מה הוא חומר בכלל רק מחשבה שמציק לי. הוא מגבש לי את זה כי נקשר בדברים אחרת וזו העין המלוכסנת , המצרית החתולית שאין בנו אהבה לאף אחד אבל היא יושבת ומתיישבת בגביש אלמוות כי חותרת לחיבור גוף נפש שאף אחד לא מדמיין ולא תלוי בתהדמה אלא בשוטטות , באסוציאציה , באמת בכל דבר , בכל קול נשמע ומוכל בעולם , באהבה שלי היא גישה ועבורו היא אוויר לנשימה וזה מה שמצחיק שאולי הוא מצא פסיכופתית אבל אני טובה בעיקר בזכותו כי אם עד שהכרתי אותו סירבתי אפילו לומר מילים מסוימות , מהותיות לקיום אנושי כי לא הבנתי אותן אני היום מדלגת אותן , מגמישה אותן , מכילה אותן כידיעה טובה יותר ללא קביעה דרך הקשבה ואולי לכן הוא היה שיכור ושוטט יחף במערות , בין נמלים , בין עבודות , בין נשים , בין ארצות שנים אבל מה לי ולזה זו תמיהה ומצד שני אני לא פה להאדיר את עצמי על חשבון אף אחד רק ללכסן את המבט לצללית שבקיר שהיא הדבר שזורק לנו אור וחום וקור אינסופי (לשנינו תמיד קר נורא והכי גם עכשיו בשלהי הקיץ מסתובבים עם מעיל וישנים עם פוך חם ועבה) אז מניחה שיש צדק שמישהו שאל אותנו אם אנחנו אותו אדם בגוף אחד כי יש בזה אמת אבל אמרתי לו שאנחנו שונים נורא שאני חזירה ובנויה ככה לחרוק שיניים מול כל סימן לטוב לב ומי שהוא טוב כהכרח כי כך יותר יעיל , אלגנטי , מתאים , מסתבר כאחר שמוביל לחידוד הגוף והתגובה הוא היחיד שמצליח לעורר בי תחושה של מצפון וסיבה לו ומי יודע מה איפה הייתי מסיימת אילולא הייתי נתקלת בו במקרה ככה סתם על פני הגלובוס לפחות בזה כמו שאני אומרת לו אני אשתין לו על הקבר כי למה לא בעצם זו דרך טובה לומר תודה שימות ויחיה לנצח האנזל שלי.