פעם בחיים היום ,
ראיתי אישה בת כשלושים עם פנים מחוטטות וסנטר בולט מאמצת בכוח לליבה בחרדה ילדה קטנה מתרפקת על גופה בחיבוק אמהי מגונן .
חשבתי שזה מזכיר לי למה אנשי השוליים, הדחויים , מגלמים בגופם ובנפשם את כל מה שמכוער ויפה ושקוף באמת בחברה והיא נראתה בעיני קורנת הרבה יותר מכל אמא מתוקתקת עם בלונד פלטינה , ג'ל לק ועקבים שמושכת ילד מתומצת סינתטית בגערה של די בה במבט להתיישר , לאכול במזלג וסכין ולחייך לסבתא.
מה שהזכיר לי דווקא ששלחתי לזיוי סרטון על אוטיסט ואמרתי לה שיש לו את המבט מעבר למבט כאילו הסיטואציה נוגעת בו מהצד וכמו סופר , או משורר הוא מתרגם את הקול לאור , את המבט למשקל וכבידה ואת הנפח לצליל. מעניין דווקא כי הוא באמת יכול לאכול רק כשמבדרים אותו ולפעמים הוא קופץ מהשולחן ואוהב להסתובב עם סרט שנע בפיתול דרקון אוויר סביב גופו הצר מאושר. מעניין כי הוא לא ורבלי אבל בים אמו שהתלהכה לצידו גילתה שהוא מהמהם ושר והיא ענתה לו בשיר והוא ענה לה ממשיך את הפזמון. מעניין כי אם הוא לא רוצה לצאת מהרכב הוא יפתל את ידיו ויזלוג מעיניו וישב חסר שקט ובוהה אל החלל גם אם ישדלו וימתיקו שפתיים.
זה מוזר לי שאנשים לא שמים לב לזה לפעמים איך מלחצי השתיקה , המובן מאליו מדברים פי כמה ממילים והיגיון צרוף של הידוע כי דווקא בזר אני מוצאת את המוכר.
פעם בחיים היום,
קיבלתי לחגיגות חודש הגאווה בעבודה מניפה , משרוקית ובקבוק קטן מלא מי סבון מוקצפים , עם המבוך הקטן במכסה והגולה ממתכת קטנה בפקק שלו ומילאתי את המשרד נושפת חזק לעיגול הקטן ממנו התערטלו וצפו בחלל בועות סבון ששיקפו את משרעת צבעי האור , קשתות קטנות ונעות אל מול הנמל החיפאי שפרוש מתחתינו.
פעם בחיים היום ,
חשבתי על התערוכה שאליה אני רוצה ללכת , בה דיוקנאות חלום מחליפים אנשים -
האיש בוהה קדימה באור כחול ניאון מעיניו וזוהרן מקיף אף את ראשו , בוהה בך ישר מולך ואילו אפו מוטה הצידה בפרופיל , ידיו כמו טפרי עוף דורס גדולות ועקומות משתחלות סביב רגלו שקופצת מעלה בפוזה לא טבעית כאילו היה הולך למרות ישיבתו וכתפו האחץ מדורגת כמו טרסות בשדה ואז ניסיתי לדמיין את התערוכה בה הייתי בשבת שם חשתי בנוח מול צורות גיאומטריות שניסו לחקות את רצף פיבונאצ'י ובניינים מצריים - בעיקר פיתול קטן שצוייר בינהן מחבר חושך לאור ובתערוכה אלבנית של אנשים קשי יום ומרופטים עם מבטים כמהים ועמוקים , עייפים אדמתיים בוהים בשברי זכוכיות , חשכה ועצים דחוסים מקיפים כיפות בטון לא ברורות ולוחשים למצלמה באלבנית: טסט , טסט" כשהמצלמה ממשיכה לנוע וחולפת על פניהם באיטיות עדינה ושקטה .