האדם הגרוע ביותר בעולם
אני יודעת , זה שם של סרט
שאת חוזרת ממנו עייפה ושקטה ,
הפנים שלך קורנים אבל מיד שנפגשים את
שמה על עצמך את המסכה הכבדה , מדדה .
את לא מנסה בכלל
"לאן הולכים ? "
את אפילו לא מנסה.
"איפה את יש שם של רחוב? "
את אפילו לא מנסה.
כשצועדים , "כואבת לי הרגל" את מודיעה ,
"זה עוד רחוק?"
*את אפילו לא מנסה*
חיקוי של אישה בת שבעים בגוף של בת שלושים
ואיך היה לך -
מושכת בכתפיים .
מאיטה צעדים , מסרבלת כמוך
את ירשת שיממון אמיתי , מסכה שלא יורדת
"אין לי מה להגיד"
"את רוצה לאכול?" לבשתי פרצוף של מבוגר אחראי .
"אולי סלט , שנביא ירקות?"
מושכת בכתפיים
את אפילו לא *מנסה*
ואצלי זה עדין יותר ,ישיר יותר ,
אני מחייכת לרגע ואחרי זה העיינים מתות ,
העור שזוף יותר , הפנים חיוורות
ואת צובעת בשחור את השיער המדובלל ,
את לובשת בגדים צבעוניים אבל את כל כך עייפה עקרונית
"קניתי רעל עכברים "
את כותבת , למדתי לא להתרגש ,
כל שבועיים מחדש .
את אפילו לא מנסה .
ואני מעדיפה נשים שריריות ,
שבונות גינות , שיוצאות גם בחמסין
כשלבן להן על השפתיים ביום כיפור מהיובש
שמתעקשות בכל הכוח גם כשרגל אחת
לא מתפקדת , נכה , כשיד אחת לא מגיבה ,
כמו אמא
ואת למדת לא לנסות , לא לסחוב ,
לא לצחוק , לא לחייך , ואני בכוח מגזימה ,
מצחיקה אותך , מעלה טונים ,
אנשים מסתכלים כי אז יוצא לך החיוך של פעם ואת נבוכה .
מראה לך קטעי אומנות , אישה רוקדת ,
אישה מדברת ואני בוחנת את העיינים שלך ניצתות לרגע , במבט החכם הזה כמו כשאת מציירת , נוגעת לרגע בהוויה ואז עולה לך המבט הבוחן המריר ואת מחזירה לי
"אני עייפה , זה ארוך."
ואני יודעת שאת עדין שם , גם אני וגם את , כלואות בעיקרון , אפילו לא לנסות ,אבל לי כואב , קשוח ואת מקיאה באסלה -
ואוכלת בלי מידה עד שיש לך סתימה במעי.
"השיער נושר לי" את אומרת ,
"הלכתי לטיפול אנרגטי, תפתחי לי בספר על העתיד"
והצעד שלי מתוח , הקול שלי עבה , העיינים מתגלגלות עד למעלה במיאוס כמו קאפו
אבל לפעמים כשאני חוזרת הביתה ,
אחרי 9 שעות עבודה ,
גם הצעד שלי כבד ,
והחזה עולה ויורד,
ואני מתנשפת
אפילו לא מנסה