הטפה עצמית, כי אני זה אתה ואתה לא אני ואני לא אני:
אל תיצור קשר עם אנשים רק כי אתה יכול .
אנשים יאהבו אותך, ישנאו אותך , יתחרטו שהכירו אותך ויבכו בתודה. ככה זה אנשים. ככה זה לקחת חלק בממלכת החיים.
אי אפשר ללכת עם ולהרגיש בלי. אם אתה לא יודע לחטט בעצמך למה אתה צריך אחר, מה קושר אתכם , מה מפריד בינכם אפילו בינך ובינך בשתיקה אז ידי גם כפותות. אדם זה זה אדם באשר הוא יוצר ומחריב עולמות באחר. זה מעייף. זה קשה אבל ככה.
אל תצוץ לי רחוק רחוק , קרוב קרוב ותעיד על חמלה זה גורם לי להרגיש כמו אישה נשואה, זכרון מודחק שצף בחלל חדר המאהבת ואני חוזרת לילדה הקטנה שעכשיו באמת מחבקת דובי לבן (הבית שלי מתמלא בבובות פרוותיות ורכות) כי אף אחד לא יכול.
זה לא שאנשים הם לא סתם, הם סתם וזה יופי כי אף אחד לא עוצר לשאול למה הסתם הזה משנה. כשהסתם שלך צוחק ממנה, כשהסתם שלך מתגרה ממילה קטנה, איך נשכה את השפה או גילגלה עיינים והיטיבה שמלתה זה סתם עם משמעות גדולה בהרבה ממה שנדמה. אבל אנשים ממשיכים את חייהם כאילו הסתם הוא סתם ואם הוא לא מדייק להם אז אפשר גם אחרת - אני נוטה לוותר. אני לא מדברת . אולי אני טועה.
אני לא יודעת גם לומר למה בדיוק. זה לא שיש לי משהו נגד שאילת שאלות פשוט לדעתי עוד לא מצאתי שאלה שראוי לשאול. את המקום ממנו אני יכולה לשאול. אני עצמי ולא בעיניו של אחר כעווית חלומית של זהות. כשאני מערסלת את הדובי שלי בין זרועותי אני חושבת איך שתיקה וצלילה לתוכה מדברת , העדר יד חמה במיטה, עווית קטנה של כעס שפתיים. איך לפעמים אנחנו מדברים כמו חירשים ובין לבין שברי מילים צצה הבנה חדה ובהירה על אחר. לפעמים לדבר זה לשלב ידיים, לפעמים להמציא אחר הופך חלום של אחר למציאות. לפעמים להקשיב לעלבון המתריס , למרחק הדחיס בחלל , לכאב אומר שאני אוהבת . לפעמים להבין שאין שם אף אחד ולשחרר בעצם .
אבל ביינתים רק ביינתים , הדובי שלי נועץ בי מבט שחור וחכם בעיני הזכוכית שלו בדממה.