הצורה הנבזית ביותר של רשעות שזכורה לי היא מצד האנשים "הריאליסטים" שתמיד ששים לקראת אתגר.
כתבתי פעם , שעיני שחורות ואדם זר אמר - תביטי במראה , מה צבע עיניך?
חומות עניתי בהיסוס ,
נכון הוא לחש (בראשי)
אז למה את כותבת דברים אחרים?
והיום נתקלתי בקטע שניק קייב כתב ,
על מלצרית עגלגלה, עם לק אכרומטי עמום על ידיה שמתכתב "יש להניח" עם "חוסר הצבע של עיניה"..."לשניהם יש קשר לירח או לכוכבי הלכת , או משהו כזה"
הוא שואל אותה לשמה "ריבר"
"אמא קראה לי ככה" היא עונה "כי נולדתי ליד הנהר"
ואז הגיבור , באני עונה לה :"מזל שלא נולדת ליד בית שימוש"
"קמט של כאב עתיק נוצר סביב עיניה של המלצרית, מצמצם אותן , ואז הן לוח חלק, חלולות לגמרי, והיא מסתובבת ומתחילה ללכת משם".
אין נבזה מלקרוע אדם מתוך חלומו ,
וזה לא שאין לי השגות , על סגנון נמלץ , מאולץ ובאמת מין יובש רך עוטף אותי לכל מקום שהולכת -
אבל גם הקטע הזה לוכד היטב את האנשים האיומים מהסוג הנוסף , כמו זה שאמר לי שיש קסם בנשים דקות ,צנומות , כי לא הוצאתי יותר ממילת חיבור ופועל אחד מפי , מתחת מקלדתי ובכלל. אנשים איומים כאלה , שלא יודעים לחלום בשקט עם אחר , להביט בתקרה ולדמיין את אור הכוכבים נוגה בשמים.
אז גם אני כמו אשלית דלת מסתובבת , נותנת לכל דבר לחדור אבל יוצאת באישון ליל , ברגע אחד קטן ששובר את התמונה כשלא מסתכלים ונאטמת לתמיד.
