חזרנו קצת לאחור,
שמתי על הירך שלו את הראש והסתכלנו בתמונות שצילמנו ובתמונות של העץ, של סדק בקיר של הים שבו הוא מסתובב במשך שעות
והיה לי שקט שוב
"הים הוא רחם העולם
מערסל
רטוב
גאולה מכוחה המצמית של המשיכה
כל בוקר יורד לים
תרתי משמע
המלוח ורטוב
קרוב ורחוק"
הוא חזר לשאול אותי למה הבת שלו מתנהגת כמו שמתנהגת כשהיתה קטנה יותר היה שואל למה היא מתקשרת מחו"ל וצוחקת בשיחה בדיוק בזמן ההפסקה, למה היא לא עם הילדים האחרים, למה היא כל כך יפה כשהיא מתחמקת ממנו עומד עם מצלמה ושותק קופצת מהפריים.
הוא שאל למה היא שלחה לו תמונות שלה ושלו כשהיתה קטנה, החליט שהדבר הטוב ביותר הוא שדווקא עכשיו שהתבגרה היא רחוקה ממנו - אמר שהקשר שלהם היה סמביוטי ודווקא בגלל זה בדיוק עכשיו טוב שהיא לא פה.
הוא חזר לדבר על צבעים הראה לי כתבה קומיקאי שהצבע האהוב עליו הוא "שקוף" אז אמרתי לו שמצאתי תשובה והעתקתי לו תגובה שכתב ממרחק של שנים בשבילי זה,
בגדול אולי טעיתי ואולי קצת פחות,
אבל משהו בערסול הגלים גרם לי לחשוב על היחס לסימה, על זרות, על צרות שהכחיש. הוא היה מוכן לשכב עם נשים דורשניות, פולשניות על גבול הרוע (אחת שברה לו את הדלת במאמץ להכנס) ובלבד לקבל הגדרה חדשה למונח הכלה...לדיוק...לפיהוק שמצטבר בך כשאתה מבין שגם אם טוב לב משנה ונוגע זה לעולם לא יכול לבוא בלי חשבון האחר -
זאת אומרת זה חייב במידה הכי מטרידה להפוך כסוכן של שינוי בלי תנועה, מעין קפיאה ונקיפה גם יחד שרק אז תום לא פוצע.
אני מבינה אותו אבל חשבתי על פגישה חצי פגישה עם עצמך לנצח או כמו שהבת שלו אומרת "אני שטן אתה מלאך" והוא אומר זה גיל ההתבגרות. לא כל כך בטוח. אז סימה היתה לסבית. סימה היתה יפה. הוא היה איתה בקשר שנתיים ואחר כך היא חזרה לשוטט ברחובות תל אביב ולחיק הסמים ובעיני עוד לא יודעת למה הפגישה עם המוכר כזר נוטעת בך הכרה של יחס הזמן אל הנצח, במילים שלו בהודעה מפעם וקצת פחות סיפורית:
"
כמובן שכמו כל דבר גם רגישות מתבטאת כמגוון ואפילו אינסופי וטוב שלא במקרה המיעוט הרגיש שמצליח לשרוד למרות הכל גם מניח את התשתית שתאפשר ליותר רגישים ורגישות לשרוד בעתיד, זו טעמה של מה שאנחנו מזהים כתרבות, התפתחות החברה כדי לאפשר גם למי שלא לגמרי פסיכופת לשרוד,לפחות קצת, והיתרון האבולוציוני של רגישות שבניגוד להיפוכה די ברגעים הנדירים שבו היא מממשת את עצמה כדי להשאיר משהו מהותי ולתמיד בעוד שמהרוע לא נשאר דבר לעולם תרתי משמע.
עם ואם זאת דווקא מתוך הרגישות שבה אנחנו מנפנפים בגאווה וממנפים כדי להתקרבן, ובצדק ובחסד, יש תת קבוצה במגזר שאצלה הרגישות כרוכה בתפיסה ותחושה שבינתיים שמורה כפריבלגיה פסיכופתית בלבד, של הכל או לא כלום, כזהות שה א בינאריות הלא לינאריות אצלה מתקיימת בד בבד ובמקביל כמצע וסיבה ותוצאה ודרך ומטרה דווקא לבינאריות וליניאריות טוטאלית לגמרי, ואלה המתמכרות, משום שבשבילן זה או להתמסר עד כלות או למות, ובחברה של היום ומאז ומעולם זהות כזו לא מותירה אלא ברירה אחת, מוות, וזהו, ולדעתי זה קצת חבל ואולי אפילו נורא.
סימה לתחושתי, ומהיכרות ארוכה וצמודה למדי, גם אם היינו אז צעירים ויפים וחדורי תקווה שזה ממש הכי מטומטם כמובן, הייתה כזו ולכן עדיין ולעולם, וגם בעלת ידע רב בתחומים רבים ורגישות אמנותית ספונטית טבעית שאותה היא מימשה הכי קונקרטית כמי שהחיים עצמם הם אמנותה כאדם לא סגור ומסוגר ככלל שלכן גם לא מתאים לשום מסגרת ובהתאם החברה בשבילה היא מדבר ריק ושממה שחוץ מעויונות לעצם קיומה לא מסוגלת לספק לה דבר, והיא עוד מאשימה את עצמה כמובן.
אותי היא אספה מהרחוב ונתנה לי בית חם וטוב לתקופה
כמובן שגמלתי לה על זה כמו גבר אמיתי ועזבתי אותה
ואז אחרי תקופה ארוכה בסיני עברתי יום אחד בטעות בשוק הכרמל ופתאום ראיתי אותה
והזמן עצר
הכל קפא לרגע נצחי(את לא מאמינה איזה "כריזמה" הבחורה הזו סחבה איתה)
והתאהבתי בה כמו שלא אהבתי אותה מעולם
אז שכרתי חדר בסביבה ליד השוק, שוב על הגג כמובן כי כסף מעולם לא היה לנו, וניסיתי להראות לה בכל דרך אפשרית שאני מטורף עליה לגמרי, ציירתי אותה על רצפת חדרי בצבעי שמן ובגירים צבעוניים על הכביש מול ביתה, ונאבקתי להראות לה בכל דרך אפשרית כמה אני מאוהב בה לגמרי
אלא שלא במקרה עצם הנראות מגלמת את מהות הבעיה
לנו
או בכלל
אז אמרה לי שמרגישה אבל לא מבינה מה אני רוצה בכלל
והאמת שגם אני לא
אז זהו
חזרה וחזק לסמים כי תמיד יש מנוולים שיספקו כאלה לנשים יפות וחסרות אונים
ועוד סיפור יפה נגמר לפני שהתחיל
כי ככה זה כשהלב שלך רחב יותר מהרוחב עצמו
כרגיל"