"האלים השתעממו ולכן בראו את האדם, אדם השתעמם ולכן נבראה חוה ומרגע זה נכנס השעמום לעולם וגדל ביחס ישר לגידול האוכלוסייה. האדם השתעמם לבדו, אדם וחוה השתעממו ביחד ואחר כך השתעממו אדם וחוה וקין והבל שעמום משפחתי. לאחר מכן גדלה אוכלוסיית העולם והאומות השתעממו בהמוניהן. כדי לשעשע את עצמן הן הוכו ברעיון לבנות מגדל 'וראשו בשמיים'. רעיון זה משעמם כמו גובהו של המגדל... ואז הן התפזרו בכל העולם, בדיוק כמו בני אדם בימינו המטיילים בחוץ לארץ ונשארים משועממים."
(מאת - GOOGLE IT יא עצלנים)
אני חושבת שלולא הייתה בדידות , הייתי האדם המאושר בעולם .
אחד הדברים שמעולם לא הבנתי הוא "שיעמום" - כשאני שמחה אני החברה הכי טובה של עצמי ויש לי אלף תוכניות ואלף מחשבות ללא הפסק ובכנות אני פשוט מחכה לרגעים שאדם יניח לי לנפשי לתת דרור למחשבה.
זה גם לא משהו שהתחיל היום או אתמול , אני עוד זוכרת את שורת היועצות , המורות , הגננות שמשכו את אמא שלי ואמרו לה : הילדה מדברת עם עצמה, לא משחקת עם הילדים , מדברת אל עצים ואבנים .
אז כן , מעולם לא חשתי "שיעמום" זמן רב מדי - יש לי המון מה לעשות .
למשל כשאני לבד בעבודה שעות ארוכות אני שרה לעצמי את כל השירים האהובים עלי, אני ממציאה משחקים וסיפורים -
כמו למשל אני מדמיינת את הצמח המטפס חודר לבניין ותחת הביוב שולח שורשים ,
ומביא יצורים בגוון הקריסטל שיזחלו בין ענפיו וידברו בטלפתיה - רואים בחשכה אל תוך הלב ואיך כל החיים האלה רוחשים מתחתנו ,
ממציאים מנגינות מסולסלות וקרות גם יחד במקום מילים-
לפעמים אני חוזרת לסיפורים שסיפרתי - כמו למשל הקקטוס שהבאתי מקצות המדבר וקברתי לצידו דג זהב אחרי דג זהב ומספרת לו שוב את כל הסיפורים על ביתו הרחוק כי געגועיו אל חול המדבר והשמש החמה מכרסמים ,
לפעמים אני חוזרת אל זכרונות ילדות ונזכרת בכל הדברים שהיו בחדר בו ישנתי , בכל הדמויות הצבעוניות - ילדים עם קורי שינה שבוכים לאמא דרך החלון ואת מילמולי השינה החסרים להם , ואת פיות השיניים שהייתי מדמיינת מניחות מתנה מתחת לכרית שלהם - דווקא כשהמטפלת או ההורה שלהם נכנס .
לפעמים אני משחקת ממש מתחלפת , דמויות , אנשים , נעה כמו כמוהם , מחקה שיחות שלהם ,
לפעמים אני פשוט מתמסרת לעבודה ומדמיינת את עצמי בתור חלבון שתפקידו לפרק חומרי מזון בדרכם לגוף ומרגישה סיפוק אדיר כחלק ממכלול גדול יותר ומדמיינת שכל אדם סביבי בעבודה הוא איבר בגוף בהתאם לעבודתם- לבלב , טחול , ריאות
לפעמים אני פשוט פורצת בשירים כשאף אחד לא קרוב מדי ומנענעת בידי וכל כך טוב לי...
לפעמים חוזרת לאחד ממאות הספרים שקראתי בחיי וחיה שוב את התלבטות הדמות -
לדוגמא היום עברתי על מילותיו המבולבלות כמו בתפילה של סלאמן רושדי בפסוקי השטן ,
חייתי את ההיסוס של גיבורת "ענבי הזעם" כשהניקה בסופו של הספר את האיש הגוסס מחלב שדיה כי תינוקה שלה מת ,
הכנתי איתה שוב לחמניות תירס מתוקות , קיבלתי קילקול קיבה משזיפים מתוקים מדי ורבים מדי "הבט הביתה מלאך" של תומאס וולף ,
השמש חדרה לעיני טרם יריתי באיש בחוף שנושק אל הים התיכון "בהזר" של אלבר קאמי,
אכלתי בצלצלים מתוקים בקצה ההר - אצבע האלוהים "בהבור" .
לפעמים אני נזכרת בך - כשאני רוצה חברה, מדמיינת את הצמיד שלך משקשק חרוז תפילה ועוד אחד - דוחף לי אצבעות , שומע אותי גונחת ומחייך .
וכשאני חוזרת הביתה יש לי כל כך הרבה מה לעשות ,
אני קודם כל שמה כמה שירים - לא משנה מה , רוקדת את כל הדמויות בעולם ,
חושבת על מה אני רוצה לראות - יש לי סדרות, סרטים ותוכניות לעתיד-
מפנטזת על לטייל בשדה , הולכת להתכרבל עם חתולי החצר-
חתולית וגופה שמדלג כאיילה חיננית מתלטף בי בעונג, מייללת אליה חזרה,
מביטה בערמת הספרים שאני תמיד מבטיחה לקרוא אבל חוזרת רק כשנמאס לי מהכל ושוקעת בהם שבועות ארוכים ומחייכת לעצמי מההזדמנות , מתנסה בלשרטט קווים ומתרכזת ואיכשהו זה תמיד יוצא עקום ולא דומה לשום דבר אבל כיף לי לנסות , כותבת תגובות בדיונים מטופשים בפייסבוק.
וכל כך כיף לי .
כל כך מעניין לי .
כל מה שאני צריכה זה אולי את הנשיקות שלך ,
את הליטופים שלך , את הקול שלך בראש שלי .
האם זו מינזטרופיה?
אני לא יודעת כי באותה מידה שאני נהנית כל כך מהכל , מהמחשבות, אני נהנית גם לעיתים לקשור שיחה עם אדם -
ובחיי אנשים הם לא יצורים משעממים בכלל ,
מאחד ששופך את כל הפחדים והבגידות שלו לעיני כל ובא לי להעביר עליו אצבע לראות כמה הוא חלק ודביק כמו שיש מלוכלך
על הפתיחות הזו,
לזה שמכיל את כל הדעות "האפלות" שהכרתי - אבל הוא כולו לב גדול, מלא חיוכים לכלבה שלו, מספר לי איך אמא המשוגעת שלו רצתה לסרס אותו ומאושר כמוני בעיקר לבדו - כותב וכותב סיפורים באנגלית ,
וכיף לי , ומעניין לי אבל מהר מאוד השיחה עם עצמי משתלטת ואני רוצה לחזור אל תוכי .
מתחשק לי אפילו לאחרונה לחזור לרוץ עם שירים באוזניות - לקפץ ולהתנשף וכמה זה כיף כשהראש הופך וכל המחשבות נקוות כשלוליות ,
ושקט עוטף אותך ומרחבים ירוקים , פרחים אדמדמים , סגולים , לבנים ועשב רך מקיף אותך כשאתה רץ מתחת לשמים והאופק גלוי לפניך כמו אישה פשוקה...
ואני לא מבינה .
אני לא מבינה .
יש כל כך הרבה ללמוד, לראות , לחוש,
לחוות ,
איך אפשר להשתעמם ? .
