כי מבינה שקל לי לשחרר , כי כמו כל כך הרבה דברים אין סיכוי שאראה אותך
(אוף אף אדם) לעומק ,
וגם בבליל של הגזמות - כי כן , הרבה מהן מבוססות על עיוותים של המציאות
שקל להפריך במגע אחד עם הדברים כפי שהם ,
למשל שאלה פשוטה , תשובה כנה,
אבל להסביר אותם , כשאתה לחוץ , מזיע, כעוס,
לא מעוניין זה כבר עסק אחר.
אז לא טורחים .
סתם , את יפה נורא.
אני מניחה .
אז פשוט טוב , שאני יכולה לעבור עליך ומעליך ,
כאילו היית לא יותר מרוח,
ספסל,
נייר עיתון מקומט -
מתגלגל על המדרכה.
פשוט ככה, לא רואה אותך.
אבל זה כואב כי אני יודעת לפחות חלק ממה שיכולתי לראות
כי אני יודעת חלק מהנטיות , חלק מהמילים.
אבל אני לא טובה עם מילים,
אני לא טובה עם משפטים ,
אני לא יכולה לאחוז בדברים לאורך זמן ,
מאבדת את הריכוז מיד.
הייתי רוצה לשרוף כמה נוירונים ,
קצת לא לזכור דברים שיכלו להיות ולא התממשו
כי כשלו בדיוק בנקודת האל -חזור,
סתם . הייתי רוצה שדברים תמיד ישמרו על פתיחותם -
יכולתי להעביר יד משתוקקת ולהפשיל ממנה את הגרביונים השחורים
לראות אותה מתמכרת , צמרמורת אוחזת את גבה בעיינים עצומות ,
יכולתי שלא לנשוך את השפתיים ולשחרר את המילה שהייתה מזעזעת את שנינו -
לא לפחד ממה שאמצא בתוכה,גם אם לא אוכל להכיל את השנאה.
הייתי מוחקת את זה ומשאירה רק את האפשרות -
ולא שיקרתי את יפה בעיני,
תמיד.
אבל אולי באופן מסוים הפספוס לראות בך
את כל אלה ולעמוד על סיפו של הדבר,
לתמיד
הוא בדיוק השלב שבו את נשרפת מתוכי.
כלה
בעשן...
