שום כלום

אולי עוד שבע שנים , אולי עוד 25 .

אמרת שאין לדעת עם המחלה הזו. 

מאז הפאניקה קצת דהתה ממך , 

התחלת לאכול נכון , אוזנת תרופתית והצטרפת לקבוצת תמיכה.

ממש חיים בנית לך .

הקול שלך עוטף אותי 
כמו מים חמים באמבט מלא קצף , 

משכשכת מסביב סביב, 
קופצים נושא נושא ואני תמיד סופרת 
בשתי ידיים עשר אצבעות 
את מידת הפעמים שעוד נסטה מהעיקר.

ואתה אומר לי שחשוב 

לשמור על המרכז של השיחה, 

וגוער בי להקשיב לנסיונך , 

וזה קצת מדליק אותי מודה. 
למרות שזה בבירור חסר טעם - 
לנסות לעצור את טבעך, 

לא למדת את זה מהמחלה הארורה? - 
שבאה בדיוק כי את הכאב שלך 

רק המוות יכול למחוק 
ולא הטיפה המרה 
(הוא מחק לפחות את המאבק המגוחך שלך 

במחלה השניה - זו שבראשך).

וזה "חמוד" 

איך שאתה ממשיך להלחם בו , 

מוחק את האלטיסטיות שנוטפת ממך כמו צוף רעיל 

מכל מילה והגיה , 

מפרק כל  רעיון לגורמים לקוות למצוא קונים - 

לאור שבעיניך .

אבל זה מה שאתה. 
אפילו שאתה שונא נורא נורא "מתנשאים" 

ומתרחק מאנשים - 
בורח בריצה, 

אתה לא יכול לברוח מעצמך .

היה כל כך נחמד לרענן איתך כמה זכרונות , 

לשבור כמה זרדים יבשים , 

לקונן על ימים אחרים , 

לרענן נשימה צחורה. 

אני יודעת , 

אני יודעת , 

הייתי צריכה לאחל לך 

live long and prosper
כמו שאתה אוהב, 

אבל בינינו אני די מרוצה שיש לך מספיק כמות של מתח הגונה, 

כדי לשמור על יציבה בריאה, 

שממשיכה את מטרונום הלב

עד לפצצה הבאה. 

אז הנה הברכה שלי :
אני שמחה שאתה כל כך נמרץ וויטאלי במצבך , 

הייתי מאחלת לך את זה גם אם הסיבה היא רק לרדוף אחר הזנב של עצמך - 

כי אדם כמוך צריך תקווה יותר מכל

שתפעם באיבריו. 

3>