שום כלום

ואת מושכת תוגת עפעפיך 
מטה במברשת גדולה 

מברישה שיערך המתוח 
מיתרים שחורים על פני 

חלב אגמיים 

תחת צל עיגולים שחורים - 

ברכות רפש שטבע 

טיט אינסומניה.

מתבוננת במראה בנפשך 

מכורבלת בריצוד צהריים 

מדלג פה לאף ונושק לאוזניים 

מחמם את דרכו בלי מגע

ובתוכך שבר צליל בדולח 

נקרש אל נצח 
נכסף לכיפוף הבדיה- 

בתוך צליל פירפור מכונות ושמן 

את יושבת מחליקה 

עוד שעון למכונה 

והזמן כלל לא נע בממלכת 

הקרח 

לענה של קדושה גאה

חנוטה שם כתריז 

מול מפולת הרים וסחף 

מאיימת על שחיקת אדמה 

אך כשהעין נפקחת בדמע 

את לא יותר מבשר זרוק על אדמה

 וקבורת החמור 

ממלכת שמים 

גם היא לא