שום כלום

את יושבת מולי מפושקת ורומזת לי בקצה האצבע הקטנטנה , מין תנועה עדינה להתקרב

ואני בוהה הישר לתוך הלוע הורוד , קפל , קפל ויהלום קטן בפנים - מציץ נושם איתך 

ואת עושה לי "בואי הנה" . 

ואני מתקרבת ,בהיסוס - בהדרגה

על ארבע, על שש, אני לא מבחינה. 

הברכיים שלי משפשפות את חיתוכי המרצפות הקרירות .

הייתי רוצה לומר שבאותו הרגע חולפת לי התמסרות ליופייך , 

אבל כל מה שאני רואה זה הורוד ורוד הזה -

כמו מקור גוזל פעור והלשון שלי נתחבת פנימה 

ואת צוחקת קלות, 

צחוק מבעבע כמו שמפניה ורודה 

ואז אני מבחינה בזה .

קמט זעף קל , מבט מורה ואת דוחפת את הפנים שלי חזק חזק

ומתחילה - עוצמת עיינים וממלמלת - 

"יותר מהר כלבה, תזוזי ככה. "
חוט של רוק שקוף נמרח לי על הפה ובמהרה 

הופך שובל זוהר, ים  , אוקיינוס לח 

שגליו הם הדי גניחותיך עולים ויורדים 

והלשון שלי חותרת לתוכך. 

ואז זה בא, 

כמו תמיד כשאת מחכה - 

רגע על הסף ואת עוצרת 

ומרימה את הראש שלי ממערת הסתרים שלך 

אדומה ורטובה ממך , 

והכוס שלי גם הוא צורח 

ובליטוף כמעט אגבי מושכת דיבור מתפנק 

אל שיחתנו טרם אנקותיך- 

"אבל השאלה היא אחרת" את לוחשת

ואני נדרכת , מבולבלת - ומאבק האיתנים של גופי המתפרץ עוד חרוט על פני

והבילבול של סומק לחייך עוד תלוי בינינו . 

"זה לא כמה את בודדה, 

אלא כמה את יכולה לשאת שגם שאת תמיד לבד בראשך- 

יש בזה יופי אפילו ממש כשאת כאן איתי מנסה לדחוף את עצמך לתוכי". 

והלב שלי מתפוצץ לאלף חתיכות.