חנות הטבק / פרננדו פסואה
תרגום מפורטוגזית : יורם ברונובסקי ופרנסיסקו דה קוסטה רייש.
אני לא כלום. תמיד אהיה לא כלום
אני לא רוצה להיות לא כלום.
חוץ מזה מצויים בתוכי כל חלומות העולם.
חלונות החדר שלי,
החדר שהוא של אחד מן המיליונים בעולם שאיש אינו יודע מיהו
(ואילו ידעו מיהו, מה היו יודעים?),
אתם נשקפים אל מסתרי הרחוב שבו אנשים עוברים בלי הרף,
ברחוב ששום מחשבה אינה יודעת להשיג -
ממשי, לא יֵאמן כמה ממשי, ודאי, ודאי במידה שאין לה חקר -
על מסתורין הדברים שתחת אבנים והוויות,
על המוות הטוחב לחות לתוך הקירות ושיער לבן לתוך ראשי האנשים,
על הגורל המתכוון לנהוג ברכב לאורך כל כביש הלא-כלום.
היום אני מובס כמי שנודעה לו האמת.
היום הכול ברור לי כלמי שעומד למות,
ושוב אין כל זיקה ביני לבין הדברים
מלבד פרידה - בעוד בית זה בצד זה של הרחוב
הופך לשורת קרונות רכבת, ושריקת פרידה בוקעת
מתוככי ראשי -
והזדעזעות העצבים וחריקת העצמות בשעת תזוזה.
היום אני נבוך כמי שחשב ומצא ושכח.
היום אני חלוק בין הנאמנות שאני חב
לחנות הטבק שבצד השני של הרחוב, שהיא כמו הדבר הממשי שבחוץ,
לבין התחושה שהכול חלום, שהיא הדבר הממשי שבפנים.
בכול נכשלתי.
כיוון שלא הייתה לי מטרה, אולי ממילא זה היה לא כלום.
החינוך שהעניקו לי,
ממילא זרקתיו מן החלון אל מאחורי הבית.
יצאתי אל השטח כשתכניותַי כבירות.
אלא שנתקלתי שם רק בעשבים ובעצים,
וכשנקרו בדרכי אנשים, הם היו כמו כל היתר.
נפניתי מן החלון, התיישבתי על כורסה. מה יש לי לחשוב?
מה אני יודע על מה שאהיה, אני הלא-יודע מי אני?
להיות מה שאני חושב? אך אני חושב להיות דברים רבים כל כך!
וכה רבים חושבים להיות אותו הדבר שאי אפשר כי יש כה רבים כמוהו!
גאון? ברגע זה ממש
מאה אלף מוחות חולמים על עצמם שהם גאונים כמוני.
ובהיסטוריה לא יֵרשם, מי יודע? אולי גם אחד.
ומאום מלבד אשפה לא יישאר מלבד הכיבושים העתידיים הללו.
לא, אני לא מאמין בי.
בכל בתי המשוגעים כה רבים משוכנעים בכה הרבה ודאיות!
ואני, שאין לי כל ודאות, האם אני משוכנע יותר או פחות?
לא, אף לא בי.
בכמה עליות גג, ולאו דווקא עליות גג, שבעולם
אין בשעה זו גאונים-בעיני-עצמם האחוזים בחלומם?
כמה שאיפות נשגבות ונאצלות וצלולות -
ומי יודע אם ניתנות למימוש -
לא יראו את אור השמש הממשית ולא יגיעו לאוזני האנשים?
העולם נולד למי שנולד לכבוש אותו
ולא למי שחולם שיוכל לכבשו, ואפילו הוא צודק.
חלמתי יותר משפעל נפוליאון.
לתוך חיק היפותטי שפעתי אנושיות רבה יותר מישו הנוצרי.
בחשאי עיצבתי פילוסופיות ששום קאנט לא כתב.
אבל הנני, ואולי לעולם אהיה, האיש מעליית הגג,
אם גם אינני גר בה:
תמיד אהיה מי שלא נולד בשביל זה.
תמיד אהיה רק מי שיש לו תכונות.
תמיד אהיה מי שמחכה שיפתחו לו דלת למרגלות קיר שאין בו דלת,
ושר את שירת האינסוף בלול העופות,
ושמע את קול האל בתוך באר חסומה.
להאמין בי? לא, ובלא כלום.
יטיל הטבע על ראשי הקודח
את שמשו ואת גשמו, את רוחו הנוגע בשערי.
וכל היתר שיבוא אם יבוא, או יעמוד לבוא, או שלא יבוא.
עבדי כוכבים חולי לב,
את מלוא עולם נכבוש לפני שנקום מן המיטה:
אך מתעוררים אנו, והנה הוא אטום.
אנו קמים, והוא זר.
אנו יוצאים מן הבית, והנה הוא האדמה כולה.
וכן גם מערכת השמש ושביל החלב והלא-מוגדר.
(תאכלי שוקולדות, קטנטונת,
תאכלי שוקולדות!
תראי שאין בעולם יותר מטפיזיקה מלבד שוקולדות.
תראי שכל הדתות מלמדות אותנו לא יותר מאשר חנות הממתקים.
אכלי, קטנה מלוכלכת שכמותך, אכלי!
אילו יכולתי לאכול שוקולדות באותה הוודאות שאת אוכלת!
אלא שאני חושב, ובעודי מוריד את עטיפת נייר הכסף,
אני משאיר הכול על הארץ כמו שהשארתי ת`חיים.)
אך לפחות תישאר מרירותו של כל מה שלא יהיה לעולם -
הכתיבה התמה, המהירה, של הטורים הללו -
אכסדרה המובילה אל הנמנע.
אך לפחות אני מקדיש לעצמי בוז ללא דמעות,
נאצל לפחות בתנועה רחבה זו שבה אני מטיל
את הכביסה המלוכלכת שהנני, בלי חשבון המכבסה, למערבולת הדברים,
ואני נשאר בבית בלי חולצה.
(אַת המנחמת, אַת שאינך קיימת ועל כן את מנחמת -
אלה יוונית המעוצבת כאנדרטה שיכולה הייתה לחיות,
או פטריקית רומית, נאצלת עד בלי די ומרושעת,
או נסיכת הטרובדורים, מעודנת להפליא וצבעיה מזהירים,
או מרקיזה מן המאה השמונה-עשרה, עמוקת מחשוף ומרוחקת,
או פרוצה נודעת בימיהם של אבותינו,
או מישהי מודרנית, אין לי מושג מי בדיוק -
היי כל מה שתהיי, אם זה יכול להעניק השראה שיהיה מה שיהיה!
לבי הוא דלי מרוקן.
כמו אותם אנשים המעלים רוחות באוב, אני מעלה
באוב את עצמי ואיני פוגש בכלום.
אני ניגש לחלון ומביט בחלון בבהירות מוחלטת.
רואה את החנויות, רואה את המדרכות, רואה את המכוניות החולפות,
רואה את היישויות החיות הלבושות המצטלבות זו עם זו,
רואה את הכלבים שגם הם קיימים,
וכל זה מעיק עלי כמו גזירת גירוש,
וכל זה זר כמו הכול.)
חייתי, למדתי, אהבתי ואף האמנתי,
והיום אין קבצן שלא אתקנא בו רק משום שהוא אינו אני.
אני מביט בכל הסחבות, הפצעים והכזבים
וחושב: אולי לא חיית ולא למדת, אף לא האמנת
(והרי אפשר לעשות בעליל כל זאת מבלי לעשות מאומה מכל אלה),
אולי בקושי היית קיים - כמו לטאה שכרתו לה את זנבה,
וזנב הלטאה עודנו מתנועע.
עשיתי מעצמי את מה שלא ידעתי לעשות,
ומה שיכולתי לעשות מעצמי - זאת לא עשיתי.
התחפושת שעטיתי לא הייתה הנכונה.
אנשים הזדרזו להכירני כמות שלא הייתי, ולא חשפתי את עצמי, וכך אבדתי.
כשניסיתי להוריד את המסכה,
היא הייתה דבוקה לפנים.
כשהורדתיה והבטתי בראי,
כבר זקנתי.
הייתי שיכור, כבר לא ידעתי ללבוש את התחפושת שלא הורדתי.
זרקתי את המסכה ולנתי במלתחה
כמו כלב שההנהלה מוכנה לסבול,
כי אינו מזיק,
ואני הולך לכתוב את הסיפור הזה כדי להוכיח שאני נשגב.
המהות המוזיקלית של טורי שירי שאין בם צורך -
לו רק ניתן לי להיפגש אִתָך כעם דבר שעשיתיו
מבלי להישאר תמיד מול חנות הטבק שממול,
רומס ברגלי את התודעה שהתקיימתי
כמו שטיח ששיכור נתקל בו ומעד
או מחצלת שסילקו הצוענים ולא הייתה שווה כלום.
אך בעל חנות הטבק הגיע אל הדלת ועצר בדלת.
אני מביט בו בחוסר נוחות שבהטיית ראש לא נינוחה
ובחוסר נוחות של נפש לא מבינה.
הוא ימות, ואני אמות.
הוא ישאיר את שלט החנות, אני אשאיר טורי שירים.
ובמועד מסוים ימותו גם שלט החנות וגם טורי השירים.
והלשון שבה נכתבו טורי השירים.
ימות אחר כך כוכב הלכת הסובב שעליו התחולל כל זה.
ועל לווינים אחרים של מערכות אחרות משהו כמו בני-אדם
ימשיך לעשות דברים כמו טורי שיר ולחיות מתחת לדברים כמו שלטי חנויות.
תמיד דבר אחד מול דבר שני.
תמיד משהו חסר צורך כמו משנהו.
תמיד הנמנע המטופש כמו הממשי.
תמיד המסתורין שבעומק הוודאיים כמו המסתורין הישנים על פני השטח.
תמיד זה או משהו אחר או לא זה ולא משנהו.
אך איש נכנס לחנות טבק (לקנות טבק?),
וממשות סבירה נפלה פתאום עלי.
כמעט קמתי - נמרץ, משוכנע, אנושי,
גומר בדעתי לכתוב את הטורים הללו, לומר בהם את ההֵפך מזה.
אני מצית סיגריה תוך מחשבה לכתוב אותם,
ומן הסיגריה אני מפיק את טעם השחרור מכל המחשבות.
אני עוקב אחרי העשן כמו אחרי דרכי שלי
ומתענג, למשך רגע מעודן ומיומן,
על השתחררות מכל דרישה וחקירה
ועל התודעה שאין המטפיזיקה אלא תוצאה של מצב-רוח רע.
אחר כך אני מטיל עצמי לתוך כורסה
וממשיך לעשן.
כל עוד הגורל מניח לי לעשות זאת, אמשיך לעשן.
(אילו התחתנתי עם בת הכובסת שלי,
אולי הייתי מאושר.)
לנוכח זאת אני קם מן הכורסה. אני ניגש אל החלון.
האיש יצא מחנות הטבק. (כשהוא שם את העודף בכיס מכנסיו?)
אה, אני מכיר אותו: זהו אסטווז בלי מטפיזיקה.
(בעל חנות הטבק ניגש לדלת.)
כמו מתוך דחף אלוהי הסתובב אסטווז והבחין בי,
הניף לעברי יד לשלום. אני צעקתי "שלום אסטווז!" והיקום
שחזר לי את עצמי בלי אידיאל ובלי תקווה, ובעל חנות הטבק חייך.