(מתוך שומר העדרים/אלברטו קאיירו):
יש די מטפיסיקה בלא לחשוב כלום.
מה אני חושב על העולם?
וכי אני יודע מה אני חושב על העולם?
הייתי נחלה אילו חשבתי על כך.
איזה מושג יש לי על הדברים?
מה דעתי על הסיבות ועל התוצאות?
מה הגיגים הגיתי על האל ועל הנפש
ועל בריאות העולם?
איני יודע. לדידי לחשוב על כל אלה משמע לעצום עיניים
ולא לחשוב דבר. משמעו להוריד את הווילונות
על חלוני (אבל אין לו וילונות).
מסתורין הדברים? וכי אני יודע מהם מסתורין!
המסתורין היחידים הם בכך שיש מי שחושב על מסתורין.
מי שעומד בשמש ועוצם את העיניים
מתחיל שלא לדעת השמש ולחשוב דברים רבים המלאים בחום.
אך הוא פוקח את עיניו ורואה את השמש
ושוב אינו יכול לחשוב על כלום.
כי אור השמש שווה יותר מן המחשבות
שכל כל הפילוסופים ושל כל המשוררים.
אור השמש אינו יודע מה הוא עושה
ועל כן אינו טעה והוא רגיל וטוב.
מטפיסיקה? איזו מטפיסיקה יש לעצים הללו?
להיות ירוקים ושופעי עלווה ולהצמיח ענפים
ולתת פרות בעתם, מה שאינו מניח מקום למחשבה,
לנו שאיננו יודעים להשיג את מהותם.
אך איזו מטפיסיקה טובה מזו שלהם
שהיא לא לדעת על שום מה הם חיים
ואף לא לדעת שאינם יודעים?
"המבנה הפנימי של הדברים"
"המשמעות הפנימית של היקום"..
כל זה כוזב, כל זה אינו אומר דבר.
לא ייאמן שאפשר להגות בדברים הללו,
הרי זה כמו להגות בסיבות ובתכליתיות
כאשר, בראשית הבוקר, חודרת קרן אור מבעד לצידי העצים
וזיווה עמום, מבהיק, הולך ומאבד את אפלוליותו