שום כלום

זה מוזר, 

תמיד חשבתי שמה שמסובב בני אדם היא תשוקה- בהעדרה או בישותה הממשית.

 כי מזה כמיהה? מה זה תשוקה אם לא הרצון להגיע לדבר מה, עצם חסרונה הופך אותה דווקא לממשית כל כך .

 אולי בגלל זה לפעמים אצל אנשים פרושים אפשר למצוא אותה נוטפת עוד יותר מפעם, מתלחשת במחשכים וזה מה שמצחיק כל כך 

שהם העדים הכי כנים לעצם קיומה ונוכחותה כאלוהות בתוך חלציהם , בתפילות שמטפטפות מגרוניהם , בשירה שבוקעת מדבריהם. 

ואז אני חושבת למה בעצם מאסתי באנושי, 

וזה כל כך בולט וניכר שאני יבשה מבפנים , 

אני מעדיפה ציור ריק מבני אדם - ואם כבר שם מהעורף, 

התלתל הזה שנופל כשהתסרוקת הדוקה הדוקה וקלועה בגולגול, 

הצוואר החשוף למחצה - פתוח לכל חיה , לכל אדם לגעת, 

הנוכחות חסרת העצמיות , תווי פנים , עיינים , 

ולפעמים גם ציור עם קווים גסים של האנושי מרגיש לי אוניברסלי ולכן קולע בהרבה.

וזה מזכיר לי גם שתמיד חשתי שהדיבור הישיר לא מקיף מספיק, 

חוצה מספיק ביצות סבוכות של הקשרים אנושיים , 

זו ברחה ממשפחתה, לזה אשתו לא נותנת, ההוא איבד את אמו, 

וזה דר בתוך סחי של בדידות וליכלוך נפשי - 

אבל כשמספרים סיפור בלתי תלוי, קווים שיכולים להיות אתה וכל אחד, 

שלא מחייבים אותך בדבר- מילים נוגעות כי אין שום דבר לצייר , 

אין שום הכרח , דוגמה או קדימות שמניחה שזה לא אתה. 

זה בדיוק כמו הרגע הזה שאנחנו כילדים מגלים שאכפת לנו מאחר.

אם אולי אנשים זוכרים , כי אני זוכרת במדויק רגעים , 

אני זוכרת בגיל עשר איך הבחנתי בקווקוי בלטה ברצפה והבנתי שגם חיי מצומצמים מאוד

ויגדלו ויתרחבו לבלי הועיל כי כמו הבלטה הזו לא אוכל לחלוק עם איש באמת - עוד פחות מהיום מהירהורי הלב, 

לצקת צורה ברורה לישותי וחשתי את הבדידות הראשונה , המחשבה הפילוסופית הראשונה זוחלת במורד גרוני. 

אני זוכרת את הפעם הראשונה שאיבדתי את אמא , 

בהתחלה נלחצתי ובכיתי אולי בת שנתיים , 

עצמתי עיינים ובשדה הראיה של פעוט מדדה הלכתי בדרך חצץ שנראתה מעשה ידי אדם

מחשבה פרמטיבית של ילד קטן שמניחה שאם חצובה שם צילביזציה , לא עצים גבוהים  , 

לא משחקיה שבה מסתובבים ילדים קטנים להמון אמצא אותה 

ואיך הייתי היסטרית כל כך עד שעיני הוצפו בבכי והכל היה מעורפל- 

ואז הגיעה אחותי ונתנה לי יד ואני לא התרצתי כי חשבתי לעצמי - 

היא הגיעה אבל גם היא בוודאי אבדה, ואין לנו אמא ואבא, 

והיא לא אמא ואבא ואף אחד לא יחליפם 

בצורה פעוטה , קטנטונת של הבנה ניצתה בי כבר אז ההבנה שזה מה שאומר לאהוב מישהו

ההבנה שאין לו תחליף באמת. אולי זו גם הסיבה שאולי הורי לא היו ההורים הטובים ביותר

אבל לא הייתי מחליפה אותם בכלום. זו אמא . זה אבא. אמאאבא שכאלה.

והנה עכשיו אני בוהה, 

באנשים , ברשומות במילים, אני מזהה את הצורך , 

האוניברסלי בשלישית - הכל כך אנושי ללכת לאבד, 

להתאבד בחיק האחר, להתמוסס בו ,לאבד צורה, 

ולהכירה בשנית בצורה כל כך חיונית מנוכחותו בתוכך. 

מכירה ויודעת אבל איכשהו הפילטרים שלי , העיינים הצרות , 

העייפות , מרדו בצורך להיות הכל או כלום ,

לחוש את העולם בבערה. 

אני רוצה לחישה חדה ונוקבת  , 

דרך הבנאלי מה שיהפוך כל נגיעה ללא סנטימנטלית. 

לחוש את האדם כעולם זה אומר לחוש את העולם כעולם?

לחוש כל פסע כבעל משמעות. זה קל לדבר. 

האם שממה רצויה שם? 

אני יכולה לומר רק שהצבעים הבוהקים, 

כמו אורות הכריסמס על עץ זוהר נמאסו, 

התרוקנו ממשמעות. 

אפשר להבלע גם בדממה, באי היות , בחוסר תלות שמניחה מראש שהכל בך תלוי וזכאי להבנה , 

לראיה, לרוך. בלי דרישה. רק לחישה של הדברים שמזכירה בך שאתה עדין , 

ואחרי הכל, 

 אדם.

ומי יזכיר לי ?

לא המתאווים בצעקה.

 
אולי בעצם זה לא שמאסתי בה, 

מאסתי בשאון גלים, 

אולי אני לא נחל מפכה,

 אלא באר חתומה מבחוץ , 

זקוקה לקחת דלי דלי ולאמץ אל הלב, 

למשוך ולראות את שריגי שרירי פועמים, 

דולקים , לנשוף אוויר ולראות שגם בדברים שחשבתי 

לעמומים , שקועים, אפלים יש מן האור, 

מים חיים.