אני לא יודעת איך יודעים שאתה בסחרור אובדני או במנוחת החלמה ומתי חותמים את הגבול. אם לא הייתי כל כך רגישה לדברים וכל כך מאשימה את עצמי בו זמנית שהכל מכופף אותי כי מה שלא תקין הוא רק הראש , כי אני לא עצלנית אני באמת יותר יצרית ,יצירתית ונלהבת ומלאת סקרנות מאלף אנשים שהכרתי אולי ורק אולי חשתי קצת יותר טוב.
אני צריכה ביטחון וזה דבר שקשה להשיג כשאתה מרגיש את בר החלוף , הזמני , השברירי בכל צעד. קל להתמכר לשקט , לבדידות , לחידלון , לדממת המתים מאשר לקחת צעד שיתפוצץ לך לרסיסים בפנים. קל לחיות במסגרת מה שיכל להיות , לא להכריע ולשקוע בחלום.
אני משתוקקת מאוד לעשיה ובו זמנית אני מקנאה באנשים שאין להם צרכים. כמו למשל אחותי שהיא א-מינית והמחשבה על סקס הופכת את בני מעיה ואפילו התבוננות קלה שבקלים באיזכורים לו ממלאת אותה בשאט נפש. אולי הדברים קלים יוצר כך. אולי זה בכלל שקר ואין דבר כזה מיניות מכובה כי היא מתגלגלת בדברים אחרים כמו הצורך והרצון האינסופי שלה לדבר עם עולם ומלואו עד שקורסת לשתיקה תשושה ומבורכת.
אני לא כזו. אני לא נמצאת שם , אדבר הרבה , אשתוק הרבה , אעלם לעצמי. אני לא יודעת או בטוחה אם ומתי אדם מרוויח את הזכות לומר :"אני פשוט לא זרוק לאנשים". אני מאמינה שאני זקוקה מאוד אבל לא זקוקה עד כדי כך שאעדיף להכרך אחרי כל שיחה וקרבה. או שאם אעדיף זה ידהה על רקע הסלידה העמוקה מכל החוסר דיוקים , ההתנהגות הרעה והחוסמת והאינטריגות הפנימיות. הייתי רוצה לדבר לא ממקום מתנשא ולומר שזה כביכול הקושי החברתי שלי ותו לא. אבל זה לא נכון כי היו לי הרבה אנשים לקשור איתם קשרים , הרבה קבוצות להשתייך , הרבה סודות להמתיק ובכל זאת עוד לפני שהיה לי ברור לעצמי מה קורה ולמה בחרתי באינסטינקט להתרחק. כשניתחתי את זה גם מצאתי למה. זה היה רחוק רק מפחד , הרבה ביקורת , זעם , רצון בעדינות וחוסר חיבור. אז יוצא כשזה לא מתאים לי ואני הרי אדם כל כך רך ונוח לזולת כשנותנים לי מספיק זמן בגפי , אפילו אז זה מתנגש לי עמוק מדי ומפצח את עמוד השדרה שלי ליללה עמוקה ופרצוף מרצין שממאן לקבל וממאן להתנחם וממאן להסכים להיות פה.
כל כך נמאס לי להאבק בעצמי ,
להכות על חטא ולהאשים את עצמי בבדלנות כמו שאומרים "המוציא עצמו מהכלל".
אבל אני לא. זה מי שאני . זהות שבצר ובצער לה בנויה כרגע בעיקר על העדר , השלילה , האנטי אבל יש בה הרבה לתת מעצמה והדבר הראשון שארצה ללמוד הוא לתת לעצמי , בשביל עצמי ולמען עצמי.
למדתי לשאת את עצמי בביישנות ,
לא לתעב, לנחם ולהשקיט אחרי שנים של שנאה יוקדת וחשש שארים את אפי מעלה מעלה ואטעה מהדבר שחשוב לי יותר מכל מעט צניעות, רגישות לזולת, ניסיון להתבונן בדברים באור רך וחיוור של בין השמשות מאוזן והאמת השורשית , המובלעת שבכל הדברים. הגיע הזמן לשנות את המשחק ולאהוב , לחבק , לתת לעצמי להיות עצמי ולעבוד בשבילי.
וזה קשה. לאדם שהורגל להתנתק מכל דבר שמאפיין אנושי כי פשטתה בו סלידה להדוניזם האגואיסטי של הזולת שתמיד עסוק בלספר כמה הוא מהאחר אבל אף פעם לא אומר דבר אנושי ומחובר שבא מקרביו (אומר אבל קשה לעקור עשבים שוטים) זה קשה. קשה להחניק את החשש הלב גאה מדי וגם הוא כלי ריקני שלפחות הכרה בריקנותו מאפשרת לו לטעום את הצבעים עצמם כי שקוף ופתוח.
מנסה לאהוב את עצמי ומחזיקה לי אצבעות אחרי הכל זה אני עם עתמי לתמיד ולא אף אחד אחר זולתי :)