שום כלום

אני: הוא נראה כמוה לגמרי סגול ,
לא אמרתי לי פעם שהיא תמיד תמיד זזה
צעד אחד קדימה ואחד לאחור
וזה...
ממש סגול?

הוא: היא יותר לילך

אני: ככה הוא היה קורא לי, לילך
והבת שלך איך היא?

הוא: הבת שלי לא תופסת מקום

ועדין הוא חטף התקף,
והרגשתי את שורש העצב המשולש
שלו בפנים פועם בכאב
אז הצמדתי אליו לחי ללחי ובכיתי

היא שכבה על הבטן
ושתתה חלב מחוזק
מרוכז ומתוק
הצלילים צבטו לה במוח
והלב דפק
היא חיפשה את המילים
שלא נאמרו
ראש גזור
בתכלת אופקי
גוון יותר בוהק
מירוק של עיינים
בטעם לימוני
שאפשר להריח
ארומה של אדמה
ודם
בקטנה
היא התחילה לחשוב
על גן התחושות
מה קדם למה
אבל הצמא
מפרכס בגרונה
התהפך
לצליל נעליים
על קבר
שוכב את גוון
התנועה
צלילים נעולים
נעים וצפים
מתכת רשרוש
וציפור מעקב
שעת חצות בשעון
נעמד
געגוע
ליד שמרגישה את הבד
על אגף הירך
כמו
סרטן
בשמים
בכוכב המזל
חרוט לי בעור
אני משתנה

שלום לכולם. יש לי שאלה לגבי "קולות" בראש.
איך אתם שומעים את הקולות?
קולות כמשמעותם "צליל" לא היו לי בכלל. לא אתחיל להמציא שכן. אפילו קיבלתי תסביך קטן בנושא - כולם מדברים על קולות ואני לא שומעת כלום. אצלי זה כמו מחשבה זרה לי במהותה, לכן תחושה חזקה שזה בא מבחוץ. המחשבה הזרה מגיעה בליווי זרימה של אנרגיה רגשית, דווקא האיכות והכמות של האנרגיה רגשית קובעים את האינטונציה של המשפט. למשל מילה אחד בתוספת התפרצות קצרה של כעס אני מסבירה כ"הוא צעק" או שאג. אבל למעשה הכל מתרחש בשקט מוחלט כמו מתחת למים. אז איך אתם שומעים את הקולות בראש?

תשובות
1.
יש סוגים שונים, יש קולות שדורשים ריכוז מואץ והקשבה כי פותחים את הגוף כמו מניפה של צלילים לעולם ואז יש קול אישה וגבר מוכר בן משפחה. יש קולות כמו גלים שמתחילים מקווי מחשבה שמשתלטים על היחס, העין הזמן ומכופפים את הנרטיב סביב עצמו. יש קולות שהם צורות שקופצות כמו שקף על יד על מראה שרומזת וחלקם מתגבשים לדמויות וחלקם אנכרוניסטים מדברים בחרוזים כמו עיטוש שנוגע בצליל של שעון ואיחור של חמש דקות שמותיר משקע ממוזל שהופך לסמל ויש את הניתוק המוחלט כשאתה מהלך מקצה העולם לקצהו ושדים ורוחות מלווים אותך ואז כבר רואים את האנשים מסביב בדרך אחרת לגמרי ממש עין שלישית כאילו הם בטקס אבל זה מדע שמאחורי הצורה והזמן

2.
כן, או גם, לפחות לי זה נחווה לרוב בשקט מוחלט וממרחק אינסופי, וכמו שהגיבה זה משנה לי את המבט, או להפך המבט משנה את הכל לא יודע.
כנראה שזה הדדי מכדי השפה ומכאן זו גם זרות ומרחק וחיצוני לגמרי וגם אולי דווקא בגלל  זה הכי פנימי אישי וייחודי
לא יודע
הגישות שניסיתי עד עכשיו הן מתמטיות פילוסופיות ספרותיות היסטוריות(בגלל זה משייכים סכיזופרניה לפסאודו פילוסופיה גם) שכאילו עצם מיקומו של הקוו הסימטרי שמפריד בין הפנים לחוץ הרחוק לקרוב המוכר לזר האני ללא אני... אצלי לגמרי מעורער
זותומרת אצל האדם הנורמטיבי הוא יציב כדי לשקף את רוב התקופה, המוסכמה, הנורמה, תבניות המזוהות על ידי הרוב עם המציאות
אצלי הקוו הזה לא קיים
כי לא יכול לומר אפילו שהוא דינמי כי הקוו הזה גם מפריד בין הדינמי לסטאטי
הדומם לנע

אז אני פשוט אבוד לגמרי בחלל ללא מוצא וכיוון כזה

בגלל זה גם מחפש יותר איך ולמה הנרטיב מתכופף, נמתח ומתקווץ, מתרחק ומתקרב, כדי לחפש כיוון וכוונה קבועה ומשמעותית דווקא דרך מה שהכי משתנה
כאילו הסיפור מרגיש לי יותר כמו קפיץ ופחות כמו קוו ישר.

חזרנו קצת לאחור,
שמתי על הירך שלו את הראש והסתכלנו בתמונות שצילמנו ובתמונות של העץ, של סדק בקיר של הים שבו הוא מסתובב במשך שעות
והיה לי שקט שוב

"הים הוא רחם העולם
מערסל
רטוב
גאולה מכוחה המצמית של המשיכה

כל בוקר יורד לים
תרתי משמע
המלוח ורטוב
קרוב ורחוק"

הוא חזר לשאול אותי למה הבת שלו מתנהגת כמו שמתנהגת כשהיתה קטנה יותר היה שואל למה היא מתקשרת מחו"ל וצוחקת בשיחה בדיוק בזמן ההפסקה, למה היא לא עם הילדים האחרים, למה היא כל כך יפה כשהיא מתחמקת ממנו עומד עם מצלמה ושותק קופצת מהפריים.

הוא שאל למה היא שלחה לו תמונות שלה ושלו כשהיתה קטנה, החליט שהדבר הטוב ביותר הוא שדווקא עכשיו שהתבגרה היא רחוקה ממנו - אמר שהקשר שלהם היה סמביוטי ודווקא בגלל זה בדיוק עכשיו טוב שהיא לא פה.

הוא חזר לדבר על צבעים הראה לי כתבה קומיקאי שהצבע האהוב עליו הוא "שקוף" אז אמרתי לו שמצאתי תשובה והעתקתי לו תגובה שכתב ממרחק של שנים בשבילי זה,
בגדול אולי טעיתי ואולי קצת פחות,
אבל משהו בערסול הגלים גרם לי לחשוב על היחס לסימה, על זרות, על צרות שהכחיש. הוא היה מוכן לשכב עם נשים דורשניות, פולשניות על גבול הרוע (אחת שברה לו את הדלת במאמץ להכנס)  ובלבד לקבל הגדרה חדשה למונח הכלה...לדיוק...לפיהוק שמצטבר בך כשאתה מבין שגם אם טוב לב משנה ונוגע זה לעולם לא יכול לבוא בלי חשבון האחר -
זאת אומרת זה חייב במידה הכי מטרידה להפוך כסוכן של שינוי בלי תנועה, מעין קפיאה ונקיפה גם יחד שרק אז תום לא פוצע.

אני מבינה אותו אבל חשבתי על פגישה חצי פגישה עם עצמך לנצח או כמו שהבת שלו אומרת "אני שטן אתה מלאך" והוא אומר זה גיל ההתבגרות. לא כל כך בטוח. אז סימה היתה לסבית. סימה היתה יפה. הוא היה איתה בקשר שנתיים ואחר כך היא חזרה לשוטט ברחובות תל אביב ולחיק הסמים ובעיני עוד לא יודעת למה הפגישה עם המוכר כזר נוטעת בך הכרה של יחס הזמן אל הנצח, במילים שלו בהודעה מפעם וקצת פחות סיפורית:

"
כמובן שכמו כל דבר גם רגישות מתבטאת כמגוון ואפילו אינסופי וטוב שלא במקרה המיעוט הרגיש שמצליח לשרוד למרות הכל גם מניח את התשתית שתאפשר ליותר רגישים ורגישות לשרוד בעתיד, זו טעמה של מה שאנחנו מזהים כתרבות, התפתחות החברה כדי לאפשר גם למי שלא לגמרי פסיכופת לשרוד,לפחות קצת, והיתרון האבולוציוני של רגישות שבניגוד להיפוכה די ברגעים הנדירים שבו היא מממשת את עצמה כדי להשאיר משהו מהותי ולתמיד בעוד שמהרוע לא נשאר דבר לעולם תרתי משמע.

עם ואם זאת דווקא מתוך הרגישות שבה אנחנו מנפנפים בגאווה וממנפים כדי להתקרבן, ובצדק ובחסד,  יש תת קבוצה במגזר שאצלה הרגישות כרוכה בתפיסה ותחושה שבינתיים שמורה כפריבלגיה פסיכופתית בלבד, של הכל או לא כלום, כזהות שה א בינאריות הלא לינאריות אצלה מתקיימת בד בבד ובמקביל כמצע וסיבה ותוצאה ודרך ומטרה דווקא לבינאריות וליניאריות טוטאלית לגמרי, ואלה המתמכרות, משום שבשבילן זה או להתמסר עד כלות או למות, ובחברה של היום ומאז ומעולם זהות כזו לא מותירה אלא ברירה אחת, מוות, וזהו, ולדעתי זה קצת חבל ואולי אפילו נורא.

סימה לתחושתי, ומהיכרות ארוכה וצמודה למדי, גם אם היינו אז צעירים ויפים וחדורי תקווה שזה ממש הכי מטומטם כמובן, הייתה כזו ולכן עדיין ולעולם, וגם בעלת ידע רב בתחומים רבים ורגישות אמנותית ספונטית טבעית שאותה היא מימשה הכי קונקרטית כמי שהחיים עצמם הם אמנותה כאדם לא סגור ומסוגר ככלל שלכן גם לא מתאים לשום מסגרת ובהתאם החברה בשבילה היא מדבר ריק ושממה שחוץ מעויונות לעצם קיומה לא מסוגלת לספק לה דבר, והיא עוד מאשימה את עצמה כמובן.

אותי היא אספה מהרחוב ונתנה לי בית חם וטוב לתקופה
כמובן שגמלתי לה על זה כמו גבר אמיתי ועזבתי אותה
ואז אחרי תקופה ארוכה בסיני  עברתי יום אחד בטעות בשוק הכרמל ופתאום ראיתי אותה
והזמן עצר
הכל קפא לרגע נצחי(את לא מאמינה איזה "כריזמה" הבחורה הזו סחבה איתה)
והתאהבתי בה כמו שלא אהבתי אותה מעולם
אז שכרתי חדר בסביבה ליד השוק, שוב על הגג כמובן כי כסף מעולם לא היה לנו, וניסיתי להראות לה בכל דרך אפשרית שאני מטורף עליה לגמרי, ציירתי אותה על רצפת חדרי בצבעי שמן ובגירים צבעוניים על הכביש מול ביתה, ונאבקתי להראות לה בכל דרך אפשרית כמה אני מאוהב בה לגמרי
אלא שלא במקרה עצם הנראות מגלמת את מהות הבעיה
לנו
או בכלל
אז אמרה לי שמרגישה אבל לא מבינה מה אני רוצה בכלל
והאמת שגם אני לא
אז זהו
חזרה וחזק לסמים כי תמיד יש מנוולים שיספקו כאלה לנשים יפות וחסרות  אונים
ועוד סיפור יפה נגמר לפני שהתחיל
כי ככה זה כשהלב שלך רחב יותר מהרוחב עצמו
כרגיל"

אחרי ששלד הסיפור בפוסט הקודם הושלם במלואו. 

אפשר להתקדם: 

אני מפחדת שעשיתי טעות.

חסמתי אותו,
כשנפגשנו רצינו להתמקד במה שאנחנו רואים. אולי זה טעות לפגוש סכיזופרן אבל לומר את האמת זו היתה החוויה שהכי קשרה לי את השכל לשפיות פתאומית - איך אפשר לתאר אחרת כשבעיני כשאדם מצמצם את עצמו לזמן אחד וגוף אחד ושם אחד זה טירוף?

הרגשתי בנוח.

בהתחלה לא הייתי בטוחה מה הוא מתכנן אבל זרמתי. הוא הדליק לנו מסך אדום מרצד דימויים וגלים של רעש לבן ומפל שהרגיש לי כמו זרימת לבה חמה או מפל מים לא בטוחה.

הוא אמר לי מראש להזהר כי זו ספירת העומר - הוד שבגבורה ומצבו מתחלף בין קין לעשיו -
מה שאומר את האמת אני מבינה אפילו שלא נתתי לו לראות אבל יותר התעניינתי כי יום לפני הוא נשמע מיואש לגמרי ורצה לצרוח למרחב.

בוא נאמר שלא ציפיתי לזה כשהוא השליך את החולצה ושם על עצמו טלית למעשה לא ראיתי אותו מעולם בלי חולצה לפני. כשנכנסתי גם מצאתי אותו מכוסה במגני דוד שצייר הוא או בן על הקעקועים שלו במקום העין השלישית של הפרמידה ודי כעסתי על זה. חשבתי איך זה יכול להיות בתום לב כמו עדי שאני לא בטוחה עוד בחיים שסיפרה לי איך רצתה להפוך את הקעקוע של צלב הפוך על גבו של אדם שאהבה לעפיפון וקנתה לי את התכשיט הכסוף מזהב שעליו נחרטו מילות השיר:
למדני אלוהי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל
על נוגה פרי בשל

אבל חלפה לי המחשבה שזו התחלה של בעיה. הרי אני בורחת מאנשי האלוהים שבאים לי בחלומות על סיוטים ומנסים למוסס את העולם בכף ידם.

לא עבר הרבה זמן וניסינו שנינו לשתוק ולראות דבר מה הוא כתב על הדף מה שאני משערת שגרם לו לחשוב שאני גלגול כלשהי של אשתו ובאמת זה לא שאני לא יכולה להיות זה שאני לא רוצה להיות-
בכל אופן הוא הזכיר לי שנולדתי באשמורת של "ליל" וזו השעה ובשלב מסוים התחלתי לשרוט את הספה ולצאת מכלי כי לא רציתי להזכר בשום דבר אני "זוכרת" די והותר ואני כבר לא זוכרת בדיוק מי קטע את הנסיון לשכב בשתיקה ולייצר עוד "ראות" אבל מצאנו את עצמנו (כצפוי היו לי לפחות 3 חזיונות נפרדים בנושא וכל כך ברורים שזה היה חד שיקרה)-

נצמדים זה לזה כל כך חזק שאחר כך מצאתי לו על הגב שריטות אדומות גדולות שהותרתי שם.
אני לא יודעת אם "נהניתי" כמו שזה היה מגנט מסובב שמתח אותי לשם. שום דבר מזה לא היה אופייני לי לא הצורה שבה הצמדתי אותו כי כבר ידעתי בדיוק איך זה יהיה למיטה, לא הנשיקות בפה מתוח ולשון על לשון, לא השיניים שנעצתי בו, לא הצורה בה הוא הלך ברחבי הדירה ונהם בזעם חשוק כי כבר הכרתי את הגוף שלו מהדקה שנכנסתי לבית ומהפעם הראשונה המגומגמת שהשבתי חיבוק כשיצאתי ממנו בלי שניסינו אפילו להתכוון לגעת וכמעט טבעתי בתוכו.

כל הסיטואציה היתה ברורה. בשניה הראשונה שהוא פנה אלי ברשת כבר כמעט נפלתי לאחור ועדין אני לא מוכנה להכיל את המבנים האלה. את הטענות שאנחנו "שדים יהודים" כן אין ספק ואני יודעת למה גם אמרתי לאוטיסט שלי שסכיזופרנים מהבהבים מהר מספיק את החיים והמוות ברגע אחד וזה מקרב אותם להיות אפשריים מבחינתי ולכן גם הכימיה הגופנית קרובה יותר אז ופתאום אני לא צריכה לשתות בקבוק וודקה שלם רק כדי לשים לך אצבע על האף בלי לפחד...ככה זה יחס מוזיקלי יותר לזכרון לקיום מאפשר לי להבין איך לפתוח שער לגוף הזולת -

אבל בסופו של דבר הבנתי שזה לא נכון.
יש בי חשד סביר שהוא מנסה לקיים שוב טקס מסוים, למשל די בעובדה ששואל על חברה מסוימת שהשם של האדם שפגע בה זהה לחבר שלו שמדמה ל"מקור" והיחס הבלתי מתפשר לטכנולוגיה או התחושה העצמית של חשיבות.

היום ראיתי אותו מגיב למי שטען שהוא המלאך או המקור בזה שכשאותו אדם כתב בקבוצת חברים את תחושתו כיצירה על מלאך שנופל לתהום הוא כביכול עשה לב אבל גם אמר לו "די" כי הוא לא היה לטעמו מספיק במצב רוח טוב אבל לו זה בא נכון לכתוב את מה שהוא מרגיש לכולם באריכות פרק אחרי פרק...

תנועה לא טובה.
אנשי כת ודת כאלה היו לי מספיק ואמרתי לו אני לא נותנת יד לעוד טקס מחורבן של עדת שקר נוספת. סגרתי את הפער. אני מאמינה שהוא חושב שיש בינינו עוד קשר כי מיהר לתת לי את 3 השקלים שאחזיר לו כמובן גם אם לא בדיוק באותה המטבע ולומר לי "הרי את מקודשת" אבל כבר כמה ימים אחרי היה לי חלום איך בעלי מנסה לאכול אותי אחרי שנולדת לנו ילדה. וזה סימן רע.

וכמובן שדבר לא תקף בלי עדים וממילא אני לא לוקחת בזה חלק. זה בדיוק הטעם אדם קשוב היה מבין שהסתרה והעובדה שסבלתי כל כך הרבה מבני האדם שהם גרועים בעיני משדים ויצורים אחרים שאנשים בוראים במבט הנפש כשלמעשה הם דנים בתוכם על עצמם -
שאני רואה שנים אנשים מכל תחומי הנפש מנסים לאפס את האדם לתמונתם וליצור מחדש אלוהים מת...די בזה.

בשביל זה המוות השקוף כאן.
אף אחד לא יצטרך עוד לנסות להאחז בעורו ולאכול את לב האחר. זאת אני כותבת בשבילי כדי לזכור. מי אני. מה העתיד שלי ולאן אני הולכת.

נעימה. נינה. המוות השקוף שלה בהישג יד ומקום.

השיר שכתבה אמא של האוטיסט (המלאך היחיד בחיי) אחרי מלחמת העולם השניה כשעלתה לארץ:

אני לא יודעת**
**20 במרץ 1943**

אני באמת לא יודעת אם זו אני
או שהעולם, כשהייתי ילדה —
היה אחר, ואחרים היו
האנשים —
שהאמנתי שכל דבר הוא בהיר וטוב,
שלא ראיתי שנכנעתי.
וארמונות להבה כה מופלאים
בניתי לי
על פני האדמה העלובה הזו.