אני כאן כבר כמעט שנה.
שנה של בלוגים, הודעות, שיחות, מפגשים, סקס, מכות, נעים, אכזבות, חרמנות, עצב, התרגשות, תסכול, אנשים, הכחשה, קבלה, התמודדות.
זאת הייתה שנה עמוסה, מכל מיני בחינות. לא רק בדסמיות.
שנה של חוויות, ועדיין איכשהו נשארתי עם תחושה שלא חוויתי שום דבר.
שעוד לא מצאתי את הפרטנר המתאים.
אני נעה בין תקופות יובש של מחסור בכוחות נפשיים להשקיע בזה את המאמץ הנדרש, של תסכול מיני עצבים והדחקה - לתקופות של התעסקות תמידית, חרמנות, רצון וסקרנות לעוד.
אני צריכה בית.
צריכה יעד בצורת אדם שיכיל וידע ויבין ויתן ושארצה גם לתת לו בחזרה, אבל באמת ארצה, כי זה מרגיש לי נכון.
ובשביל הזה, המעורפל, אני לא רואה את היעד מול עיניי. אני רואה רק את השביל.
וגם בתקופות מלאות הרצון אני לא יודעת אם זה אתה. עדיין.
זה בסדר.
כי לשנינו יש את החיים שלנו.
כי אני מחפשת משהו טוב ואמיתי וחסר דרמה.
מקום בטוח לשחק ולהיות אני, להנעים ולהיות מונעמת, לפרוק ולכאוב וסתם לדבר.
אני חושבת שזה גם מה שאתה מחפש.
אנחנו רק בתחילת הדרך, ואני צופה התבהרות בהמשך. הערפל יעלם ואיתו החששות ואז אנחנו פשוט נהיה. אני מאמינה בזה.
קצת סבלנות, אוקי? (:
אני באמת לא קשה.
רק קצת תשושה מהדרך.
