אם אמי עזבה אותי ככה, בלי להביט לאחור, הלוא זהו ודאי סימן שאף פעם היא לא אהבה אותי: כשאוהבים, כך היא עצמה לימדה אותי, כשאוהבים סולחים על הכל חוץ מאשר בגידה.... לנטוש זה לבגוד. והיא - בשנינו, גם באבא וגם בי. בחיים אני לא הייתי קם ועוזב אותה ככה... למרות שעכשיו אני כבר יודע שאף פעם היא לא אהבה אותנו, בחיים הרי לא הייתי עוזב אותה, למרות כל השתיקות הארוכות שלה וההסתגרויות בחדר חשוך וכל מצבי הרוח. הייתי לפעמים מתרגז, אולי לפעמים אפילו לא מדבר איתה יום-יומיים, אבל לא קם ונוטש אותה לתמיד. בחיים לא.
כל האמהות אוהבות את הילדים שלהן: כאלה הם חוקי הטבע. אפילו חתולה. או עז. אפילו אמהות של פושעים ורוצחים. אפילו אמהות של נאצים. אפילו אמהות של מפגרים זבי ריר. אפילו אמהות של מפלצות. זה שרק אותי אי אפשר היה לאהוב, זה שאמא שלי ברחה ממני, רק זה מוכיח שאותי פשוט אין בעד מה לאהוב. שלא מגיעה לי אהבה. משהו לא בסדר איתי, משהו נורא מאוד, משהו דוחה ומבעית, משהו מזוויע באמת, מאוס עוד יותר מאשר מום או פיגור או טירוף. משהו נתעב בי ללא תקנה, משהו כל כך איום שאפילו אמי, אישה נפשית ועדינת רגשות, אשה שידעה להרעיף אהבה על ציפור, על קבצן בסמטה, על גור כלב תועה, אפילו היא לא יכלה כבר להמשיך לסבול אותי והיתה מוכרחה לקום סוף-סוף ולברוח ממני הכי רחוק שרק יכלה לברוח.
בערבית יש פתגם כזה, כל קירד בעין אימו - ר'זאל. כל קוף בעיני אמו הוא עופר איילים. חוץ ממני.
(עמוס עוז)
מה הסיכוי שאכנס ל'גוגל בוּקס' אכתוב בחיפוש "אהבה" וזו התוצאה הראשונה שאמצא?!
כבר התחלתי לחשוב שאף אחד בחיים לא יבין את הסוגיה הזו חוץ ממני.
ובכל זאת, יש שוני בין עמוס עוז לביני, הוא התכוון לבגידה במובן של נטישה, והנטישה אצלו הייתה מות אמו.
אמא שלי באמת בגדה באבא שלי, הרבה, לא היה עניין של חוסר וודאות.
היא גם באמת נטשה, לא במותה בלית ברירה, אלא מבחירה - לקום וללכת.
אז זה יותר נורא ממה שהוא תיאר?!
אבל יש גם דברים דומים; את הכלב שלה היא לא תנטוש או תעזוב, היא תגדל אותו עד שהיא תזדקן, או שהוא יזדקן.
אני תמיד אומרת שפיתחתי לזה אדישות וששכחתי מזה.
גם אם שואלים אותי, אני תמיד אומרת שאין לי אמא, לאף אחד אין אומץ לשאול שאלות נוספות.
אולי זו סתם חומה, אבל היא כבר מבוססת היטב.
