המחבוא שלי

זה התחיל במקרה, היינו באותו זמן - באותו מקום - מחפשים את אותו היעד. יש לו את היכולת לבדוק יותר מזה. כנראה שהוא חשב לעצמו שגם במיטה אהיה מסורה כמו בעבודה, ואולי בכלל מדובר רק בסימוני טריטוריה בין גברים בעניינים מקצועיים. כך או כך, לא עשיתי יותר מידי בעיות בפעם הראשונה שהוא חזר מדיף ריח אלכוהול והשכיב אותי. הוא תמיד מציין "יהיה לך טוב איתי" אבל מה זה אומר? אני מבינה אותו איכשהו, אם הכל יחסי - ו'טוב' הוא טוב יותר ביחס למצב הקודם, אז כן, הוא צודק. לפעמים בא לי להגיד מלא דברים, להסביר לו שזה לא באמת, שום דבר בזה לא טוב, רק פחות רע. וכשיהיה משהו 'טוב' אחר אז לא אהיה פה. אבל לא יוצאות המילים, הקול לא נשמע. אפס תקשורת. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי לא אומרת את הדברים. עוד לא החלטתי אם זה סימפטום חיובי או שלילי. 

המקריות הזו שנפגשנו בה ריקה מתוכן. אין באמת 'צירוף מקרים' או 'גורל'. בסך הכל אוסף של מאורעות מקריים ללא כל משמעות. נכון שלולא היה שם את רכבו במוסך, ככל הנראה לא היה עושה שימוש ברכבת. ונכון שבמקרה באותו יום הגעתי בצורה עצמאית לעבודה. וכן, שנינו חיפשנו מונית בדיוק לאותו היעד. אבל אלמלא כל אלו, היה מתקיים אוסף מקרי אחר של אירועיים, מישהו אחר לגמרי היה יורד מהרכבת בדיוק באותה העת והיו פרטים אחרים שניתן היה לקשר בינהם, וגם אז היה מרחף מעל ה'גורל', ותחושת ה'תזמון הייחודי' היתה תופסת מקום נכבד בהיגיון הבריא. המוח עובד שעות נוספות כאשר הזמן זז בדיוק באותו הקצב.

בעברית בּוֹרְחָנוּת. היא הסחת דעת נפשית, באמצעים שונים (כגון בידור, בילוי, צריכת סמים ועוד), במטרה "לברוח" ממצבים שנתפסים מלחיצים ולא נעימים במציאות היומיומית.

מקור המילה הוא במילה הלועזית "escape", שמשמעה "בריחה".

אסקפיזם מוגדר על ידי ההתנהגות ועל ידי המוטיבציה שמאחוריה – הרצון לברוח מהמציאות.

באופן מסורתי אסקפיזם הוגדר כקיצוניות, ושימש גם לתיאור הפעולות שאנשים עושים במטרה לצאת מתחושת דיכאון או עצב. עם זאת, כיום פעולות אסקפיסטיות נחשבות נורמטיביות עבור אנשים רבים.

התעלמות ממסגרות חברתיות קיימות, מאפשרת לחוות מציאות אחרת, לדמיין עולם נטול פרספקטיבה נוכחית היסטורית, חברתית אופוליטית.

חלק מפעילויות האסקפיזם מקובלות חברתית: צרכנות יתר, התמכרות למדיה הדיגיטלית (טלוויזיה, משחקי מחשב, אינטרנט ויקיפדיה), קולנוע והערצת מפורסמים. המוצרים הללו, ואלו הנלווים אליהם (כגון מגזינים), פונים לא פעם לתשוקה זו של קהלם, וקובעים את תוכניהם ומבנם כך שיספקו זאת. המקרה הבולט הוא הז'אנר הקלאסי של סרטי הקולנוע ההוליוודים שנטו לחמוק מדיון במציאות האמריקאית ותחת זו סיפקו סרטים אסקפיסטים ומענגים, שדרך קבע נעטפו בזוהר והסתיימו בסוף טוב. (מתוך ויקיפדיה)

60 דקות, דלת אחת, מפה לשם - הולכת לחדר בריחה עם חברים. בהצלחה :)

אמש התעוררתי מסיוטים בציפייה להיום. והיום - הם התממשו. אירועי היום האחרון פשוט לא מניחים לי לישון.

מרבית הילדים מאמינים שהם יצירתיים מאוד. מרבית המבוגרים סוברים שאין בהם יצירתיות כלל.

אולי אנשים מפחיתים בחשיבות היצירתיות, על אף שידוע שהיא הכרחית בעולם המתאפיין בחדשנות תמידית. מה הבעיה של כל כך הרבה אנשים שהם לא יצירתיים? ולמה הם ממהרים לשלול יצירתיות רק מפני שאינה מתאפיינת בתבנית המוכרת להם? מדכא.

עברתי כל כל הרבה מזה, תמיד בהצטיינות. לא יודעת מה קרה היום. לא יודעת להסביר איך הם לא רואים מה באמת עומד מאחורי זה ומפספסים אותי. לרוב אני מצליחה להעביר את המסר גם לזרים בעניין זה. היום נכשלתי.

אולי אני צריכה לשנות מן היסוד את גישתי שהובילה להתפתחות המקצועית שלי. או אולי הם צריכים לשנות את גישתם כדי שנוכל כולם יחד להתמודד כראוי עם האתגרים המיוחדים במינם של החיים כקידמה.

התברכתי בעובדה שרבים הם תחומי העניין שלי. כמעט בכל תחום אמצא נישה שמעניינת ומסקרנת אותי. עם זאת, בחרתי מבחינה מקצועית להתמקד בכיוון מסויים כי אמרו לי שאני טובה בו. מאוד אפילו. מעבר למה שציפיתי בעצמי. מעין "כוכב עולה" כמו שאומרים. שגם בתחומי המצומצם, הורחב היקף הפעילות והעשרת הידע שלי לזרועות רבות ומגוונות.

חלק מהאנשים היצירתיים ביותר בכדור הארץ לא היו תלמידים טובים. הרבה אנשים עוסקים בדברים שאינם מעוררים בהם עניין, אך ישנם מניעים אחרים. לעיתים הצורך בביטחון כלכלי, או כדי לרַצות את בני המשפחה והסביבה, ויכול להיות שפשוט לא מצאו את המקום שלהם, זה שבו הכישרון הטבעי נפגש עם ההתלהבות והלהט.

אני מבינה את מי שמתעקש לעסוק במה שמלהיב אותו ומרגיש שהוא חדור השראה וחווה סיפוק והנאה מעבודתו. גם אני חווה סיפוק ושאפתנות בעבודתי במידה מה. אך ההנחה שהעבודה צריכה להוות הגשמה עצמית היא מופרזת בעיני. הדגש הינו התרומה שהעבודה מספקת לי. יתכן שזה אורח החיים שהייתי שואפת אליו, או היכולת לשלב בעבודה זו המשכיות להשכלה בתחומים נוספים... כל אחד לפי ראות עיניו. השאלה היא איך לממש את התשוקה האמיתית בדרך מלהיבה ומספקת. ותאמינו או לא, זה לא חייב להתקיים בזמן העבודה.

ואם כך, אז למה היום הזה ארוך מתמיד. אולי אני טועה.

לכולם יש חומות. לכולן. החומה הכי חזקה היא נגד רגשות וזיכרון. אני מאמינה שכל הנשים בארץ שותפות לכך. עוד לא מצאתי מישהי שלא. הן פשוט לא מסתובבות עם שלט מעל הראש, ולפעמים גם יש להן חיים. יש מידות שונות של המשכיות. מישהו שלא האמין לי פעם, שאל את אמו - ואחרי שהיא התוודתה בפניו, הוא אמר שאני צודקת. אף אחת לא מעיזה להגיד לגבר את מה שהיא חושבת באמת. וישנה אווירה של חוסר רלוונטיות בנוגע לרצונות העצמיים שלך. ואם הסכמת, או יותר נכון לא התנגדת בצרחות שהדציבלים שלהם עולים על רעש של פצצת אטום, או לא ניסת להשתחרר באלימות עד זוב דם, ככל הנראה רצית זאת.

זה תמיד היה ותמיד יהיה. בהיעדר אלטרנטיבות, אם ניתן, זה ימשך לפרק זמן ארוך ככל הניתן. אפשר להתכחש ואפשר להכיר בכך. זה עושה שמות במבנה האישיותי ובמהות החיים. אבל, באותה נשימה כל אחת הרוויחה מזה משהו. תשומת לב מיוחדת, תחושה של 'הנבחרת', מתנות קטנות שתרמו להרגשה שיש מישהו שאוהב אותך, יחס מיוחד, חום ואהבה... מחריד ככל שיהיה, יש לזה גם רווח כלשהו. אז איך ניתן לומר מילה לרעה אם יצאה לך תועלת מעניין זה. כפוית טובה.

ועדיין, למרות הגיל הצעיר וחוסר המודעות, יש תחושה לא נוחה. מקורה לרוב במחשבה שעדיף למות לפני שזה יקרה שוב. וכשעניין זה מתגלה ומגיע לידיעת ההורים... בהתחלה הם אומרים שהילדה פנטזיונרית (מילה מעודנת לשקרנית) ושהיא מאוד שובבה (להפריע בשיעור מעיד על שובבות יתרה) וכל מילה שלהם מתפרשת לכמה פנים, בזמן שהמציאות היא חד משמעית. הם לא יודעים מה לעשות. במיוחד כשאת בת בכורה והם עדיין עסוקים באיזו תסרוקת ושמלה שלך תייצג אותם הכי טוב בחגים. תמיד יש איזשהו ייאוש ורצון לברוח מהבית. אני חושבת שכולן ברחו מתישהו. וכשמגיע הרגע שכל בעלי המקצועות מחליטים שעלייך לעבור לסביבה מוגנת, דווקא אז את לא רוצה לברוח ורוצה להשאר. עולם דפוק.

המקומות המוגנים האלה; כל הפנימיות האלו, של התקבצות נוער "בעייתי" בטווח גילאים היסטרי 12-18, כאשר לכל אחד סיבה שונה להיות שם. על כל אינספור ילדים מדריך אחד ויחיד. המקום מוגן, בוודאי, האנשים מחוצה לו לא יוכלו להתקרב או לפגוע. אך מה זה עוזר מול "הבעיתיים" שבפנים?! המקום מפוקח, כולם מאמינים בו, מקום יוקרתי אפילו. אז כנראה שמה שקורה בו צריך לקרות. היתכן שזו הנורמה? כן. 

ואת גדלה, מפתחת מיניות אמיתית ולא לכאורה, ומנסה לשמור אותה לעצמך. גומרת רק עם עצמך. כדי לא למשוך את ה"מָגִנִּים". בא לך להיות סקסית ומושכת. תמיד תלכי עם חוטיני. אבל כלפי חוץ מנסה להראות כמו כולם, לא למשוך משומת לב מיוחדת, לא להתבלט. הכל, רק להסתתר ממנו, ומאחרים. וגם זה לא תמיד מצליח. 

אז שלחת תמונה בבוקסר...

מה אני אמורה לעשות עם זה?!

מה חשבת שיקרה?

גברים אפשר הסבר? אשמח להבין מה עובר לכם בראש...

"אנו כמהים מידה מסוימת לראות את עצמנו כמכשירים בידי אחרים, וכך קל לנו להסיר מעצמנו אחריות למעשים שלנו שמקורם בדחפים ובנטיות מפוקפקות". 
{אריק הופר, מתוך הספר: הלך הרוח הנלהב, ופתגמים נוספים}.

"מישהו פה צריך לקחת אחריות. איזה מבוגר אחראי שאפשר להפקיד את עצמה בידיים שלו, שיגיד מה עושים, איך יוצאים מהפלונטר הזה, העיקר שיחליט בשבילה, היא תעשה כל מה שהוא יגיד. אסור לתת לילדות  קטנות החלטות כל כך גדולות. דרוש אבא, ניסיון קודם הכרחי. פשוט לא ייאמן איך היא הגיעה למצב כזה שאין לה עם מי לדבר". {'נפש אחות' אהוד אשרי}.

Every Beauty NEEDS HER Beast. TO PROTECT HER FROM EVERYTHING BUT HIM. {N.R.Hart}

יש אנשים שכותבים כל-כך יותר טוב ממני, אז רק אניח את זה כאן...

אפשר בבקשה המלצות לספר לנסיעות בבוקר לעבודה?

הסתובבתי קצת. יצאתי עם חברים לעבודה. היה כיף.
על גג בתל אביב, תפאורה של בניינים עם אורות מנצנצים.
פותחים בקבוקי יין ומרימים לחיים. מדברים וצוחקים.

באתי הביתה וראיתי את השקט. הלכתי ישר למקלחת להוריד את הדביקות של אוגוסט, לשטוף את ריח האלכוהול שיכול לצאת מכוס יין וצ'ייסר אחד. הלכתי לחדר וחשבתי לעצמי שאני מטומטמת ולא מבינה כלום, שאולי לא הייתי צריכה ללכת. עדיף לשמוע צעקה, להרגיש כעס, להבחין במצבי הרוח המשתנים. אבל זה לא קרה, סופגת שקט. התאמצתי שלא להקיא.

זה כואב, כאב חד. לא משהו שיראו או יבחינו בו, חוץ ממני, בכל מיצמוץ. ככה זה בעולם, קראתי פעם שהרבה אנשים מוציאים את התסכול על מישהו שאוהבים. אחר כך מגיעה החרטה. הסליחה. צריך לפצות ולהחזיר את הבטחון - את יפה וחכמה, את האור, כמו תמיד. לא נוטרים טינה ולא צוברים משקעים. מוצאים דרכים יצירתיות ל"פיוס", מחר אולי יהיה לי תכשיט חדש, או משהו אחר, סביר להניח.

 "מכל הבחינות חשוב יותר ללמוד את משמעותה של המציאות מאשר ללמוד משמעותן של מילים". [הרברט ספנסר]

אם אמי עזבה אותי ככה, בלי להביט לאחור, הלוא זהו ודאי סימן שאף פעם היא לא אהבה אותי: כשאוהבים, כך היא עצמה לימדה אותי, כשאוהבים סולחים על הכל חוץ מאשר בגידה.... לנטוש זה לבגוד. והיא - בשנינו, גם באבא וגם בי. בחיים אני לא הייתי קם ועוזב אותה ככה... למרות שעכשיו אני כבר יודע שאף פעם היא לא אהבה אותנו, בחיים הרי לא הייתי עוזב אותה, למרות כל השתיקות הארוכות שלה וההסתגרויות בחדר חשוך וכל מצבי הרוח. הייתי לפעמים מתרגז, אולי לפעמים אפילו לא מדבר איתה יום-יומיים, אבל לא קם ונוטש אותה לתמיד. בחיים לא.

כל האמהות אוהבות את הילדים שלהן: כאלה הם חוקי הטבע. אפילו חתולה. או עז. אפילו אמהות של פושעים ורוצחים. אפילו אמהות של נאצים. אפילו אמהות של מפגרים זבי ריר. אפילו אמהות של מפלצות. זה שרק אותי אי אפשר היה לאהוב, זה שאמא שלי ברחה ממני, רק זה מוכיח שאותי פשוט אין בעד מה לאהוב. שלא מגיעה לי אהבה. משהו לא בסדר איתי, משהו נורא מאוד, משהו דוחה ומבעית, משהו מזוויע באמת, מאוס עוד יותר מאשר מום או פיגור או טירוף. משהו נתעב בי ללא תקנה, משהו כל כך איום שאפילו אמי, אישה נפשית ועדינת רגשות, אשה שידעה להרעיף אהבה על ציפור, על קבצן בסמטה, על גור כלב תועה, אפילו היא לא יכלה כבר להמשיך לסבול אותי והיתה מוכרחה לקום סוף-סוף ולברוח ממני הכי רחוק שרק יכלה לברוח.

בערבית יש פתגם כזה, כל קירד בעין אימו - ר'זאל. כל קוף בעיני אמו הוא עופר איילים. חוץ ממני.

(עמוס עוז)

מה הסיכוי שאכנס ל'גוגל בוּקס' אכתוב בחיפוש "אהבה" וזו התוצאה הראשונה שאמצא?!
כבר התחלתי לחשוב שאף אחד בחיים לא יבין את הסוגיה הזו חוץ ממני.
ובכל זאת, יש שוני בין עמוס עוז לביני, הוא התכוון לבגידה במובן של נטישה, והנטישה אצלו הייתה מות אמו.
אמא שלי באמת בגדה באבא שלי, הרבה, לא היה עניין של חוסר וודאות.
היא גם באמת נטשה, לא במותה בלית ברירה, אלא מבחירה - לקום וללכת.
אז זה יותר נורא ממה שהוא תיאר?!
אבל יש גם דברים דומים; את הכלב שלה היא לא תנטוש או תעזוב, היא תגדל אותו עד שהיא תזדקן, או שהוא יזדקן.

אני תמיד אומרת שפיתחתי לזה אדישות וששכחתי מזה.
גם אם שואלים אותי, אני תמיד אומרת שאין לי אמא, לאף אחד אין אומץ לשאול שאלות נוספות.
אולי זו סתם חומה, אבל היא כבר מבוססת היטב. 

לאחרונה התשובות שלי לכל השאלות מסתכמות ב"לא יודעת".

קראתי את מרק ג'ייסון דומינוס במאמר 'תשובות משעממות לשאלות פאוול'. כאשר אמו אמרה לו שכילד תמיד רצה ללמוד הכל, ושלקח לו זמן רב להבין שזה בלתי-אפשרי. הוא ענה לה "עוד לא סיימתי".

ובכלל... מי שחושב שהוא יודע, אפילו על עצמו, נדמה לי שאינו יודע דבר.

"תמיד יש משהו חדש שאנחנו יכולים ללמוד על כל דבר. ככה זה ביקום אין-סופי"
{פרנק הרברט, מתוך הספר "יוצרי האלים"}

ולמי שחושב שהעולם סופי - שיחזור לבסיס המתמטי :)