הסתובבתי קצת. יצאתי עם חברים לעבודה. היה כיף.
על גג בתל אביב, תפאורה של בניינים עם אורות מנצנצים.
פותחים בקבוקי יין ומרימים לחיים. מדברים וצוחקים.
באתי הביתה וראיתי את השקט. הלכתי ישר למקלחת להוריד את הדביקות של אוגוסט, לשטוף את ריח האלכוהול שיכול לצאת מכוס יין וצ'ייסר אחד. הלכתי לחדר וחשבתי לעצמי שאני מטומטמת ולא מבינה כלום, שאולי לא הייתי צריכה ללכת. עדיף לשמוע צעקה, להרגיש כעס, להבחין במצבי הרוח המשתנים. אבל זה לא קרה, סופגת שקט. התאמצתי שלא להקיא.
זה כואב, כאב חד. לא משהו שיראו או יבחינו בו, חוץ ממני, בכל מיצמוץ. ככה זה בעולם, קראתי פעם שהרבה אנשים מוציאים את התסכול על מישהו שאוהבים. אחר כך מגיעה החרטה. הסליחה. צריך לפצות ולהחזיר את הבטחון - את יפה וחכמה, את האור, כמו תמיד. לא נוטרים טינה ולא צוברים משקעים. מוצאים דרכים יצירתיות ל"פיוס", מחר אולי יהיה לי תכשיט חדש, או משהו אחר, סביר להניח.
"מכל הבחינות חשוב יותר ללמוד את משמעותה של המציאות מאשר ללמוד משמעותן של מילים". [הרברט ספנסר]