את לא יודעת עליי הכל.
למשל, את לא יודעת על התקופה בה עבדתי בדרום אמריקה בקטיף פירות וואסאבי. את לא יודעת איך הפירות האדומים האלה מטפטפים מיצים דביקים במורד הירך עם רדת הלילה.
את לא יודעת שאני סוג של בנג'מן בטמן, רק הפוך. ואחרת. אני הייתי צעיר מדי ואז זקן מדי. אני בננה ירוקה שהשחירה.
לייט בלומר, בלי הבלומינג.
אני בחרתי בכל הדלתות הלא נכונות.
אני מפחד מקטנות, ולא מגדולות.
יש לי פתיל קצר, שנדלק רק מדברים מאוד מסוימים.
אני נוסטלגי לכל הדברים שלא חוויתי.
אני הכביסה של אגי משעול שחולמת על הים הפתוח*.
אני סצינת האהבה של אדמיאל קוסמן**, שמבעבעת בתוך צילום של טבע דומם.
ונע.
אני שונא סמול טוק. אוהב זיוני מוח.
אני יכול לספר את אותו הסיפור שוב ושוב,
ולאונן שעות.
על אותו הסיפור, או אותה תמונת סטילס.
כרוניקה של petit mort ידועה מראש.
אני אוהב את החיפוש האינסופי אחרי הנקודה הכי מרגשת (ופעם הזו, רגע לפני, תגידי "תודה").
אני רוצה לראות אותך רטובה מזיעה.
זו תמיד נקודת התחלה טובה,
לכל מסע.
*"וְהַכְּבִיסָה הַזֹאת מֵהַחֶבֶל לֹא מַפְלִיגָה לְשׁוּם מָקוֹם, לַמְרוֹת הָרוּחַ הַטּוֹבָה הַנּוֹפַחַת בַּסְּדִינִים, לַמְרוֹת הַתַּחְתּוֹנִים הַשְׂמֵחִים, לַמְרוֹת הַשַּׁרְווּלִים הִמּוּפְשָׁלִים, לַמְרוֹת הַצַּוְּרוֹנִים הַזְּקוּפִים"
** שמישהו יעזור לי למצוא את השיר הזה בבקשה "סצינת האהבה שלי צולמה מול העץ".
