זה מופע קסמים. מופע דתי. אתה הולך לראות אותו, ורק כשאתה שם, רק שם אתה נזכר שאתה נכה, כשהוא מניח את היד שלו על הראש שלך, ומזרים דם למקומות בלב שלך שנרדמו. ואתה לומד שוב ללכת.
אני לא אתאר מה שהיה, כי הכל יחטא לאמת שלי, אבל זה מה שזה היה. רגש אמיתי. תזכורת למה מוזיקה יכולה לחולל.
הרגעים הנפלאים-נוראיים ביותר עבורי, היה השיר I need you, עם הניגודיות הנוראית בין חוסר משמעות לצורך גדול באהבה, שמסתיים במשפטים ..
just breath
just breath
just breath
ובהופעה הוא חזר על המשפט הזה, שוב ושוב ושוב, ושוב. ברצף. בלי הפסקה. כאילו שהוא לוחש אותו לאדם אהוב וגוסס בין זרועותיו, שהחיים נוטפים ממנו החוצה בזרימה איטית. ואולי אם הוא ישרוד את הלילה. הוא לא ילך לאיבוד לעולם.
והכי נורא, היה שהוא חזר על המשפט הזה, גם בתוך שירים אחרים, ובין השירים.
ואני יודע שהשנה הוא איבד את הבן שלו. בן שני שהוא מאבד.
והוא יושב על הפסנתר, פותח את הצלעות, חושף את הלב,
ומתחנן לחיים.
אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שבכיתי, לפני אתמול. בבית, באמצע הלילה, כשחזרתי מההופעה.
