בעבר הייתי מכבד. לא צם אבל נזהר. סרטים, אם בכלל, צופה בווליום נמוך. חלון סגור. לא אוכל בפרהסיה, ושותה מבקבוק, וגם את זה עושה בפינה, לא באמצע הרחוב. בכלל אני נזכר בילדות שלי, ואני חושב שגם אנחנו כחילונים היינו מעורבים יותר. אם לא היינו בבית הכנסת בראש השנה, היינו לידו. היינו עם חולצות לבנות. זה היה חלק מאיתנו. זה השתנה, ואני לא חושב שבאשמתנו.
מעולם לא חיבבתי את המראה של האנשים בחוף הים שמשתזפים בכיפור, או בסיפורי הקיבוצניקים מהצבא שהיו מספרים על חגיגות בשר סביב הכנרת. אני גם כנראה לא אהיה מאלו או מאלו גם היום, אבל בכל זאת, משהו בדינמיקה השתנה.
הכבוד ההדדי שנעשה מבחירה בעבר, הפך לכבוד חד צדדי ובכפייה. גם בדת גם בפוליטיקה. תשמרו את הפוליטיקה מחוץ לצבא אמרו לנו ושינו את דעתם כשהתהפכו היוצרות, ואני בכלל לא מתחיל לדבר על מגזרים דתיים וחרדים. לכן, אני אומר היום, "לא תודה". לא אעשה מאמץ לא לכבד, אבל לא רואה את עצמי יוצא מדרכי לכבד. אולי מישהו ספציפי, אבל לא ציבורים שלמים. עם הטעות הזו כבר סיימתי.
הסברתי לחבר לעבודה, "אלוהים אמר לי שאין צורך שאצום".
"עשית 3 שנים צבא ו-20 שנה מילואים אחינו. את שלך עשית".
ככה הוא אמר לי.
אבל החבר לעבודה לא מאמין לי שזה מה שאלוהים אמר לי. או שבכלל דיברנו.
וכמו שכולנו יודעים, אנשים שאין להם אמונה, קשה לשכנע.
