כשהייתי ילד, וזה סיפור אמיתי (באמת פעם הייתי ילד) הייתי בן יחיד במשפחה מרובת ילדות, שתיים במספר, ואצלנו שתי ילדות זה נחשב הרבה.
סך הכל היינו שלושה. ואני הייתי הקטן.
הייתי ילד מאושר, אמי היתה מכנה אותי "אלכסנדר המאושר", על שם הסרט הצרפתי על איש (אלכסנדר) שאשתו שממררת את חייו מתה בתאונה, והוא מתחיל לחיות באושר גדול עם הכלב שלו - מפסיק לעבוד, מגרש את האווזים והפרות, ומתפעל את חייו ואת הטובה שלו ממיטתו, ומסרב לצאת ממנה.
עצלן, חופשי ושמח.
האושר והעצלנות שלו מקימים עליו את זעמם של אנשי הכפר, הואיל והוא מאיים על דרך חייהם של עבודה קשה וחריצות.
בקיצור, נוכח המיעוט המגדרי בו גדלתי, מצאתי את עצמי לא פעם משחק עם עצמי. אולי עדיף שאכתוב "משחק לבדי" (סוטות).
אז הייתי משחק לבדי בחצר הגדולה, בין עצי ההדר לצמחי כובע הנזיר, לרוב עם מקל. הולך ומשליט טרור נוראי - כל נזיר עם כובע שהיה מתחצף - הייתי כורת את ראשו באבחת מקל, כדי שכל השאר ייראו וייראו, ולא הייתי מאיים יותר מפעם אחת. פעם ראשונה איום, פעם שנייה - מקל.
עד היום אמי ואחיותיי מספרות בחיוך איך הייתי ילד נפלא ש"משחק ומדבר עם הפרחים והצמחים", והן אינן יודעות שמה שעשיתי שם, היה שלטון אגרוף הברזל -
משמעת, צייתנות, וענישה.
מי יודעת, אולי הזרעים של תחביביי המיניים התחילו כבר שם, עם ניחוח הדרים וכובעי נזיר כרותים לרגליי.
אז כן.
אני מבין את הרפורמה. אני מבין את הרצון, והצורך. הצורך הנורא והנפלא.
כי גם אני, פעם הייתי ילד.
סיפור אמיתי.
