ערפל על הכביש

כבר הרבה זמן אני יודעת שזה התחיל שם, בגיל כזה שלא חושבים על דברים כאלו.. משהו בער בי מבפנים. איך התחבאתי כל השנים איך החבאתי אותי מפני עצמי איך הדחקתי, התעלמתי, דחפתי עמוק פנימה. איך המחשבות תקפו אותי בכל הזדמנות ואיך התביישתי בעצמי כשהתמסרתי אליהן.. מה אני עושה. מה יחשבו. מה אלוהים יחשוב עליי. אולי אתפלל אליו חזק כדי שיעזור לי להיות נורמלית. אולי אם אצום את כל הצומות ואמלמל באדיקות את כל הברכות... כמה ביקשתי והתחננתי בבקשה בבקשה אלוהים אני כאן ואני רוצה להיות רגילה. תעזור לי. תיקח ממני את הרצון הלא ברור הזה. אבל רק עוד ועוד בלבול נוסף לראשי.. ונסעתי רחוק לתוך כלום בחושך וצרחתי ובכיתי. שחרר אותי בבקשה. מהכבלים שאני כל כך רוצה להיכבל בהם. בסוף הלילה באתי אליך וכרעתי על ברכיי מולך כמו מתוך קריסה משלימה, מקבלת את הדין. לא אוכל לברוח. ופניי שמוטים לרגליך. מתביישת בעצמי. כמה חלשה. אז מתחילה להילחם בך כשבעצם נלחמת בעצמי. ואתה חזק ולא רק פיזית. ומכניע אותי במבט שלך. ואני מתמסרת למקום שלי ומתמכרת אליו. ואז בורחת אל תוך שנים של שממה ושקט. חור גדול בלב ובבטן והעיניים שלי רק מחפשות אותך. את הנחמה והשלווה כשראשי מונח בין ברכיך. ואתה מביט בי מלמעלה ומלטף את שערותיי. חזרתי הביתה ואתה תשמור עליי מעכשיו. ואני מבטיחה לך שאהיה טובה. שלא אאכזב. רק תן לי הזדמנות...