ערפל על הכביש

אמצע הלילה כבר.. יושבת על השטיח, נשענת על רגליך, אתה מלטף את שערי ביד אחת וביד השניה מתעסק עם המחשב.. עובד..
אני מסתכלת עליך מלמטה.
כמה שאני אוהבת את הזווית הזאת.
כמה שאני אוהבת להסתכל עליך.
כל כך שקט מסביב.. רק רשרוש העלים ברוח הקרירה של הסתיו נשמעים מן החוץ.
אני נושמת בכבדות ונאנחת ומצליחה סוף סוף למשוך את תשומת הלב שלך אליי... אתה מביט בי ואני לא ממש מצליחה להתנסח... אתה תמיד גורם לי קצת להתבלבל מולך..
ואז אני שואלת אותך.
למה תרצה להכאיב לאהובתך?..
אתה מתמהמה קצת, שותק, מביט לתקרה, מביט אליי,
ואז עונה לי
שזה מרוב אהבה.
זה לחיות או למות.
זה לצעוק או לשתוק.
זה לסבול או פשוט להיות.
ואני יודעת שאתה צודק.. ואני יודעת שאי אפשר אחרת, ואני יודעת שהכל היה הרבה יותר פשוט לו הייתי משחררת. אבל הקולות שבתוכי צועקים עליי. וקשה לי. אז אני מבקשת להישען עליך. מבקשת סליחה על כך שהפנים והחוץ שלי לא מחוברים כמו שאצלך. ואני מעריצה אותך על איך הכל חי בך בהרמוניה מושלמת. בלי ספקות בלי מלחמות בלי שום דיסוננס.
וכמה הייתי רוצה להיות כמוך.
והלוואי ותהיה בך הסבלנות לקבל את הפחדים שאני מחביאה בתוכי.
והלוואי ותעזור לי לשחרר את השדים שלי אחד אחד עד שאהיה חופשיה לגמרי.
לגמרי שלך ולא שלי.