ערפל על הכביש

מרימה אבן מהרצפה, אבן קטנה ומאובקת ומשליכה אותה הכי רחוק שאני יכולה. כאילו שאני עורכת פה איזו תחרות ביני לבין עצמי באמצע הלילה. ואני שוב מפסידה לי.
יושבת על הגג בחושך, האויר הקר והבטון הקשה דווקא מנחמים אותי.
לוקחת שאיפה עמוקה מהסיגריה המאורגנת שלי ומייחלת לאיזו גאולה.
מה לעזאזל אני עושה. איך שוב מוצאת את עצמי, כמו אז, ילדה אבודה על מדרגות רחוק מהבית עם מבט מיואש בעיניים ודמעה אחת על הלחי.
המחשבות על איפה אתה עכשיו מסתובבות לי בראש כל היום. גוררת עוד אבן מתחת לרגל, בועטת בה ובוהה בעלטה. ואני בכלל לא התכוונתי לאפשר לך את כל המקום הזה אצלי, אתה יודע כמה אני מחושבת. וכמה שנים לקח לי לארגן כל כך יפה את החיים שלי ולעשות בהם סדר. אז איך זה שבסוף דווקא אליך אני חוזרת לחפש תשובות לבלאגן שאני מחביאה עמוק בפנים. אני שואלת אותך הרבה שאלות ולא תמיד יש לך תשובות בשבילי. לפעמים אתה פשוט מבקש ממני בלי מילים, קצת סבלנות. שלפעמים צריך לחכות קצת והתשובות כבר יגיעו לבד.
אני קמה מהרצפה וניגשת למעקה, מטפסת ומתיישבת על הקצה, כמו שאני אוהבת.. מסתכלת על האורות היפים של העיר ונזכרת איך תמיד אמרת לי שאני פחדנית שמסתכלת על כל דבר מהצד.
לא איכפת לי. אני מאפרת על מדרכות העיר היפה שלך בהתרסה. אני בכלל אוהבת את הכפר. שתזדיין העיר המתוסבכת הזאת. שכחתי כבר למה נכנסתי אליה. מדמיינת את המבט הנוזף שלך ומחייכת לעצמי. אם היית לידי הייתי בטח חוטפת סטירה עכשיו. אתה לא מבין. אני כמהה אליך כל רגע. כל מחשבה שלי בסוף מנותבת למה תגיד על זה. הכי אני רוצה שתביט בי במבט שקט ומרוצה. חלום שלי שתבוא אליי מאחור עכשיו, תלטף לי את השיער ורגע אחרי כבר תאחוז בו ותוריד אותי משם. ואני ארד למקומי, אתמסר אלייך מחדש והכל לרגע יהיה כל כך ברור, פשוט ומובן.