שקט עכשיו.
את תבואי אליי על ארבע.
תזחלי כשעינייך אל הרצפה.
את לא תסתכלי אליי.
אני אכוון אותך.
אוביל אותך אליי רק באמצעות קולי ובי תשימי מבטחך המוחלט.
לקולי את תעצרי.
לקולי את תתקדמי.
לאט.
אולי אעלם פתאום מהחדר והשקט והחושך יעטפו אותך.
אולי אביט בך ממרחק ואת נוכחותי תרגישי רק באמצעות ניחוח עשן הסיגריה שבפי.
אולי תהיי על ברכייך שעות ואולי במרחק שניה מליטוף ידי על שערך.
בי את תשימי מבטחך.
בשתיקה.
בעיניים עצומות.
באמונה מוחלטת.
את הצמא שלך אליי אני חש בצמרמורת של גופך כשאת מזהה את קרבתי.
הצמא שלי אלייך שווה באותה מידה.
הכמיהה למבט הכנוע, המבקש, הירא, המתחנן..
באחת תופס את שערך בחוזקה ומושך את כולך באמצעותו אחורנית.
עכשיו צווארך חשוף אליי, כאילו מזמין להדק עליו את ידי השניה וללחוץ עד שארגיש את כל כולך עוברת לידי האחת.
ולשחרר.
ולהתמכר למבט הדומע.
עוזב אותך בבת אחת ונעלם.
חוזר עם חגורה שחורה מעור ומעביר אותה על גופך הרועד.
את ידעת שזה יגיע ובכל זאת את מצטנפת לתוך עצמך.
ושוב המבט המתחנן הזה לרחמים.
כמה את אוהבת להתחנן אליי. לבכות.
וככל שהדמעות יורדות כך עולה בי ההנאה לצפות בך.
כמה את יפה כשאת סובלת בשבילי.
אם רק היית יודעת כמה כח יש בך.
ואז מגיעה ההצלפה הראשונה ואת חונקת את הצעקה יפה כמו שביקשתי.
ועוד אחת. ועוד. ועוד.
והקצב מתגבר ואיתו גם העוצמה.
גופך מקבל את כל הצבעים האהובים עליי.
והדמעות ממשיכות לרדת.
ושתיקה.
ואז אני עוצר ומביט בך ואת פוקחת את עינייך ושולחת אליי את ידך הקטנה ולוחשת לי, תודה..