צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

חוויותיה של נשלטת מתחילה

כל הבלגאן שיש לי בראש.
שאלוהים ישמור אותנו.
לפני 6 שנים. 25 במרץ 2018 בשעה 15:00

הייתי במסיבה אתמול, מסיבת חברים גדולה באיזה בית... 

היה שם אחד, שכבר חצי שנה עושה לי בלבלות בראש וקווצ'ים בלב. אחרי ששכבנו נכנסתי למעין רכבת הרים רגשית איתו. 

כבר תקופה שאני מנסה להניח את זה בצד, להתעלם, להשלים ולא לתת יותר מדי חשיבות למפגשים שלנו באירועים חברתיים כאלו ואחרים. 

פחות כואב לי שאמרנו שנגמר, יותר כואבת לי ההבנה שאין בנינו מתח יותר, כואבת לי ההרגשה הזו שיש לי כשהוא מתייחס אלי כמו לכל שאר האנשים בעולם. כאילו לא היה דבר מעולם. 

הייתה שם עוד אחת, חברה, אחת הבנות שגרה איתי, שאצלה אני תכננתי לעשות את ליל הסדר, שאיתה אני הולכת לפסטיבל.. היא שומעת על כל התחושות הקשות והבלבולים שאני נכנסת אליהם בעקבותיו בחצי שנה האחרונה.. נושאת איתי את העול והכאב. 

כל הערב חיפשתי את התשומת לב ממנו, קיוויתי למבט, רציתי להרגיש שוב מיוחדת בעיניו, רציתי להיות החזקה והרגשתי החלשה.

הוא שתה יותר מדי, וגם היא וגם אני.. 

ובסוף הערב, כשאני הקאתי בשירותים, הוא והיא הפכו ל-הם מחוץ לחלון שמעל האסלה. 

 

אני מרגישה שנקלעתי לסרט דרמה של ילדות בתיכון, 

אבל גם הזלזול בסיטואציה לא משחרר את הקווצ'. 

מרגישה שמרסקים ומפוררים לי את כל השברים שאני מנסה להציל לי מהלב כבר שנים.

מחתיכות לאבק. 

 

לליל הסדר אני כבר לא אלך..

 

לפני 6 שנים. 25 במרץ 2018 בשעה 7:42

לא הייתי בהאנגאובר כזה מאז גיל 16. 

 

שמישהו יעשה משהו שיפסיק את החרא הזה. 

לפני 6 שנים. 23 במרץ 2018 בשעה 7:27

העומס של השבועיים האחרונים הפתיע אותי.... 

לא ציפיתי לכזאת אינטנסיביות, 

לא תכננתי את ג'אגלינג בין הדרכה בדרום, עבודה בצפון ובין לבין בית בתל אביב. 

לא מספיקה לישון. 

אז הכאבי רגליים שיש לי עכשיו מזכירים לי את התקופה שלי כמכית נטחנת. 

אחוזת אימה ומשקשקת מפחד לשמוע "שברי מאמץ"

 

וגם הלקוחות מעצבנים במיוחד ואני כמעט לא מצליחה לעצור את עצמי מלירוק להם בקפה ולהפיל להם את המאפה על הרצפה. 

 

 אעדכן

 

לפני 6 שנים. 22 במרץ 2018 בשעה 23:28

איפה השינה נכנסת לי בלוז? 

 

ועוד בלילה שמזיזים את השעון. סעמק. 

לפני 6 שנים. 22 במרץ 2018 בשעה 12:50

אני אוהבת לעבוד מול אנשים.

אני אוהבת ללבוש שמלה, 

לפזר את התלתלים, 

ולענוד חיוך.

מראה כזה של קיץ.. 

של ילדת מושב בקיץ. 

 

 

ואני אוהבת שלקוחות נכנסים ומסתכלים עלי, וגם נחמדים אלי יותר. 

 

אוהבת להתכופף להרים משהו, ושכמעט, רק כמעט רואים לי את התחתונים. 

 

והכי אני אוהבת לראות על הפנים ובעיניים שלהם שהם מזיינים אותי בדמיון שלהם.

 

לפני 6 שנים. 21 במרץ 2018 בשעה 16:50

נברתי עכשיו בבלוגים מלפני 14 שנים.

האתר הזה קפסולת זמן קריפית... 

ושמעו משהו... הכל היה בדיוק אותו הדבר פה. 

אותו התוכן, 

אותן מחשבות

ואותם סיפורים:

הסשן שלהם, והפנטזייה שלה, והדמיון שלו, והדיכאון שלה, והבלבול של כולם ומה זה בדסמ אמיתי... 

אנחנו לא לומדים.

רק פוסטים מסוג אחד אין שם-

 

"פעם היו לי יותר לייקים ועכשיו עצוב לי" 

 

בואנה, הם חיו שם עם 0 לייקים ותגובה אחת מאמא ולא היה להם אכפת!! וזה על פוסט טוב! 

שיאללה מה נהיה מאיתנו. חזירי לייקים. 

מעכשיו אני רוצה תשומת לב מסוג אחר. במקום לייק ואדומה, שלח לי פרחים הביתה. אני אתן לך את הכתובת בפרטי. 

 

דרך אגב, לפני 14 שנים הייתי בת 8. 

כנראה שבדיוק למדתי לאונן. 

אני למדתי שלגעת בפושפוש עושה לי נעים, כשאנשים פה הזדיינו בבגדי עור ופלאג בתחת. 

 

בקיצור... לכו אחורה, זה קריפי. הנאה מובטחת. 

טחת. 

לפני 6 שנים. 20 במרץ 2018 בשעה 20:43

והפעם חושפת את הצד הערכי שבי, 

דמות המחנכת שבי... 

כן, אני בת 22 וזה מה שבחרתי לעשות בחיים שלי עכשיו. 

תסבירו לאמא שלי שזה בסדר..  

התחלתי להדריך במקום חדש היום, וזה נורא מפחיד וגדול ומרגש ולוז עמוס... מאוד עמוס

מי פינטז על המדריכה שלו פעם? 

 

 

ו.... ביוש. 

חשיפה ברמה גבוהה. 

*הושמדה*

לפני 6 שנים. 20 במרץ 2018 בשעה 15:52

לגמרי הייתי שוכבת איתי

 

 

כאילו.. פאק רוז, איפה למדת את החרא הזה? 

לפני 6 שנים. 20 במרץ 2018 בשעה 14:50

שיניתי נקודה בחיים שלי. 

משהו קורה פה בלב ובמוח.

אני עושה משהו נכון.

או לא נכון..

תלוי איפה אני רוצה להיות, 

אם אני בכלל יודעת מה אני רוצה. 

 

תמיד בתנועה

תמיד שואלת את עצמי שאלות

על המיניות שלי, על השגרה שלי, החלומות שלי, המראה שלי, המלחמות והמאבקים שלי.

ובמקום תשובות צצות להן עוד שאלות, 

מעגל אין סופי.

 

ואני יודעת שכשאפסיק לשאול שאלות, 

אפסיק להיות בתנועה, 

ואולי שם יגמר גם כבר הטעם, 

ותיגמר הסיבה להכל.

 

אז לא יודעת שום דבר, 

אבל טוב ששיניתי נקודה.

 

לפני 6 שנים. 19 במרץ 2018 בשעה 23:36

מאז שעברתי לתל אביב.

בינתיים ראיתי כבר הומלס מת ומזרק משומש ליד הבית. 

אין על תל אביב,

זה לא הצפון פה! 

 

וסעמק אני קמה עוד שלוש וחצי שעות.