חוויותיה של נשלטת מתחילה

מרגישה שלא כתבתי פה הרבה זמן, למרות שרציתי... אז קיים צורך בהשלמת פערים. 

הייתי בפסטיבל במדבר, ניתק אותי לגמרי והחזרה למציאות הייתה ועדיין קשה. 

אגב יש תובנות, אכתוב. 

רציתי לכתוב פה שההחלטה הזאת שלקחתי לפני חודשיים שלא לשכב עם אף אחד הולכת לי ממש טוב, ואז גיליתי שעברו רק שלושה שבועות. 

פאק! אני חרמנית! די! 

הבאתי את הויבטור שלי מהצפון לתל אביב וזה גרר כמה דברים- 

1. פחדתי לעבור איתו בשיקוף במרכזית וניסיתי לחשוב על כל מיני גישות של איך להתייחס לשומרים אם יגידו משהו (כולל פנטזייה פיצפונת על סקס מרובע במרכזית). לא היה שיקוף. 

2. תכננתי להשתמש בו בלילה, הייתה מסיבה אצלנו הבית וחברה שיכורה התעלפה לי על המיטה בחדר. 

3. נגמרו הסוללות ואין לי מתאימות. 

אני בבית בצפון עכשיו. הבנתי שהפרצוף של אמא שלי רק גורם לכל עצב בגוף שלי לבעבע. שונאת להיות פה. 

אני טסה עוד חודש וחצי. אני לא מוכנה לזה. 

ולסיכום... 

אני חרמנית. 

אני צריכה דמות גברית בחיים שלי. 

ואם יש למישהו המלצה על איזה פסיכולוג גבר בתל אביב - דברו אלי. 

אתמול בלילה הלכנו לצוד כוכבים. 

זאת תקופה כזאת בשנה, שאם אתם נמצאים במקום חשוך מספיק, רואים את שביל החלב חזק וברור בין גשם של כוכבים נופלים. 

אז יצאנו שלושה רכבים מלאים בחברים והגענו מאוחר בלילה למדבר. 

אין מילה אחרת חוץ מקסום. 

יופי ממכר והרבה אהבה. 

אחרי הזריחה גילינו שהתמקמנו בטעות על גג של שירותים של חניון כלשהו, מוקפים בעשרות אנשים שסבלו מאיתנו כל הלילה. 

אז ברחנו. מהר. לפני שיספיקו לכעוס. 

נסעו היישר אל החוף, 

אכלנו

שחינו

כמעט הקאנו במים. 

קיצר היה כיף, קרוב למושלם. 

אני עייפה . 

אני והבעיות שלי. 

כשהייתי בת 13 חזרתי מכמה חודשים בהודו. 

חזרתי לבד ואמא שלי חיכתה לי בשדה בארץ. 

הייתי ממש חמודה, וגם ממש ממש מלוכלכת. 

החולצה הלבנה שלי כבר הייתה מטונפת, כי דלהי.. וכל הצוואר שלי היה מלא בסיבים שחורים מהצעיף החדש שנדבקו לי לעור. 

אז ילדה מטונפת, אבל עם חיוך גדול ואור בעיניים. 

עלינו על אוטובוס, והילדה החמודה שהייתי חייכה לאנשים זרים כי היה בה אושר. 

אני ממש זוכרת את התחושה המאוכזבת והכואבת הזאת שהרגשתי כשקיבלתי בתגובה מבטים מתנשאים/ מבולבלים/ מזלזלים או סתם בשוק. 

כי הי ילדה, למה שסתם ככה תחייכי לאנשים? למה מי את שתפזרי ככה חיוביות? 

ביום הזה הבנתי שהמציאות סביבי אפורה, שהעולם אפור. 

וכך עם השנים גם הגוון שלי השתנה. 

אישה אפורה בין אפורים. 

מוקירה רגעים של צבעוניות מתפרצת. 

שאתה מחפש קשר רציני, 

זה לא יגרום לי להשתוקק לזין שלך בפה שלי! 

גברים זרים פונים אלי, (בהתעלמות מוחלטת מהבקשה שלי אגב, אבל זה לא האישיו פה) וכותבים לי בהודעה הראשונה שבלה בלה בלה והם מחפשים קשר. בלי שום דבר מהותי אחר, עם פרופיל כמעט ריק וחסך בעברית תקינה (לרוב), וחושבים שאני אעוף עליהם כי הם "רציניים", כאילו זה מספיק וזה כל מה שחשוב. 

ממש תודה שאתה מוכן לקחת אותי ולגאול אותי מהרווקות שלי. 

הלו יש לי סטנדרטים בסיסיים! 

אני לא אפגש איתך רק כי כתבת שאתה רוצה מערכת יחסים. 

אתה גם צריך להיות עשיר. 

פתאט. 

יש משהו בלגור עם הרבה אנשים,

שגורם לי ממש להעריך את הרגעים שבהם אני לבד. שיש פרטיות.

נגיד בכל הזדמנות שהחדר שלי הוא רק שלי, או שהבית פשוט ריק, יש בי דחף לא מוסבר לאונן בטירוף בכל מקום. 

לא כי אני חרמנית, פשוט כי אני יכולה. 

וזה אחלה, כאילו כל השותפים שלי הם שולטים שמכתיבים לי מתי מותר לי לאונן ולגמור...  

ואז יוצא שבום. הבית מתרוקן ואיתו המוח ויאללה פארטייה. 

כולם הלכו עכשיו, יש לי את הבית לעצמי עד מחר... אז יש לי המון משימות - ספות, מטבח, מכונת כביסה, החדר של הבן היחיד, מרפסת? 

סימון טריטוריה. 

נקיון פסח. 

אל תגלו. 

כתבתי עכשיו פוסט רציני, מהלב. 

מלא בהבנות שהיו לי מהשבוע האחרון.. 

על עצב וסקס ולב שבור. 

והוא נמחק!!! 

אז אני אכתוב את התקציר.. 

1. אני מרגישה שהתבגרתי, שאני מתמודדת עם השבוע האחרון בצורה בריאה ונכונה, ומצליחה לתת מקום לעצב במקום להילחם בו. 

2. החלטתי לא להזדיין יותר.  לא יזיזות, לא סטוץ, לא סקס חסר משמעות, לא סקס בדייט ראשון כי אין לי מעצורים תו"כ תירוצים על פמיניזם שאני מספרת לעצמי... לא שוכבת יותר עם אף אחד. 

לא עושה את זה עד שאני נסגרת על עצמי, עד שאני מרגישה מספיק מלאה ושלמה ויציבה כדי להכיל את זה נכון ובריא. 

קיצר זהו, לא מזדיינת איתכם. 

עשיתי עוד נזם, 

הצטננתי, 

זה שילוב לא כל כך נעים. 

בוקר, גשם, ספה בסלון של חברות, 

יוצא בוקר קצת הפוך. 

אבל בוקר זה בוקר זה בוקר... 

זאת אני. בוקר טוב. 

שאני רוצה להוציא ספר. 

ספר שלי, עם חותמת שלי והבפנוכו שלי. 

התחלתי לפני כמה חודשים ללמוד כתיבה, אחרי שבעצם מאז ומתמיד אני לומדת עם עצמי.. ויצאתי עכשיו משיעור ממלא, שכיבה לי את המוח והדליק לי את הלב לכמה שעות.

אני אוהבת מילים. 

דף ועט הצילו לי את החיים... 

אז החלטתי שאני רוצה ספר. שלי. 

וזו דרך ארוכה, 

וקשה, 

ויש לי עוד המון להבין וללמוד, 

אבל זה יקרה. 

וביום שזה יקרה אני אחשוף את עצמי פה ואכריח את כולכם ללכת לקנות אותו. 

תזכרו אותי

מילה של רוז זו מילה. 

(אני מתה על זה)

והאנגלית שלי צולעת. (תכלס לפעמים גם העברית, אבל זה כי אני קצת מפגרת)

אני בודקת איות גם של מילים *ממש* פשוטות במורפיקס כדי לא לעשות פאדיחות. 

אתמול היה לי ראיון באנגלית והיה ממש מביך.. 

עכשיו זאת בעיה, כי אני טסה להדריך בארה"ב עוד כמה חודשים ואמאלה. 

בקיצור אני מפילה את האשמה על האבא הבריטי המת שלי, שהיה גם הבן אדם היחיד בעולם שהייתי חייבת לדבר איתו אנגלית - כלומר 17 שנים של תרגול.

אז לא רק שהוא השאיר אותי עם דדי אישיוז מפה עד לונדון, אלא גם השאיר אותי עם אנגלית צולעת. 

Thanks daddy 

(בדקתי איות במורפיקס) 

מרגישה חרא, 

בא לי חיבוק. 

וגלידה.

ויין.

אבל חיבוק קודם. 

אבל אני גם לא רוצה חיבוק מאף אחד.

אני רוצה רק את החיבוק עצמו. 

צריכה מכונת חיבוקים כזאת.