לפני 6 שנים. 13 באפריל 2018 בשעה 20:45
כשהייתי בת 13 חזרתי מכמה חודשים בהודו.
חזרתי לבד ואמא שלי חיכתה לי בשדה בארץ.
הייתי ממש חמודה, וגם ממש ממש מלוכלכת.
החולצה הלבנה שלי כבר הייתה מטונפת, כי דלהי.. וכל הצוואר שלי היה מלא בסיבים שחורים מהצעיף החדש שנדבקו לי לעור.
אז ילדה מטונפת, אבל עם חיוך גדול ואור בעיניים.
עלינו על אוטובוס, והילדה החמודה שהייתי חייכה לאנשים זרים כי היה בה אושר.
אני ממש זוכרת את התחושה המאוכזבת והכואבת הזאת שהרגשתי כשקיבלתי בתגובה מבטים מתנשאים/ מבולבלים/ מזלזלים או סתם בשוק.
כי הי ילדה, למה שסתם ככה תחייכי לאנשים? למה מי את שתפזרי ככה חיוביות?
ביום הזה הבנתי שהמציאות סביבי אפורה, שהעולם אפור.
וכך עם השנים גם הגוון שלי השתנה.
אישה אפורה בין אפורים.
מוקירה רגעים של צבעוניות מתפרצת.
